מערכת שבתוןהנחש של אליעזר
הרב עמיעד גלזר, רב קהילת 'חזון נריה', וראש כולל 'אורות נחמיה', אלעד
חז"ל מיישבים האריכות בתיאור מעשה אליעזר, בכך שמסר רב טמון בו. ובלשונם- "יפה שיחתם של עבדי אבות, מתורתם של בנים". אך מאידך גיסא, מצאו חכמים דופי בהתנהלותו, ואמרו שעבר על איסור מנחש. כדברי הגמ'– "כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם… אינו נחש" (חולין צה). וזאת בעקבות הסימן שנתן לעצמו – "וְהָיָה הַנַּעֲרָ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה וְאָמְרָה שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה אֹתָהּ הֹכַחְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק".
הרמב"ם כשביאר איסור ניחוש, הביא את אליעזר כדוגמא – "כיצד הוא הנחש כגון אלו שאומרים הואיל ונפלה פתי מפי או נפל מקלי מידי, איני הולך למקום פלוני היום, שאם אלך אין חפציי נעשים. הואיל ועבר שועל מימיני, איני יוצא מפתח ביתי היום, שאם אצא יפגעני אדם רמאי. וכן אלו ששומעים צפצוף העוף ואומרים יהיה כך… וכן המשים סימנים לעצמו אם יארע לי כך וכך אעשה דבר פלוני ואם לא יארע לי לא אעשה, כאליעזר עבד אברהם, וכן כל כיוצא בדברים האלו הכל אסור…" (הלכות ע"ז יא, ד).
ניתן אומנם ליישב כי מעשה זה אירע קודם מתן תורה, ואליעזר לא היה מחויב לצו התורה. אולם קשה להרים על נס, מעשה שהייתה בו פעולה שהתורה ריחקה. ובפרט כשיש דעה שכל האמור בפרשת מכשף (כמנחש ומעונן וכו'), בני נח מצווים עליו (סנהדרין נו)? ואכן הראב"ד משיג בתקיפות על הרמב"ם ומבאר, כי אין כוונת הגמ' לאסור ניחושו של אליעזר, אלא אדרבא להתירו, ולאסור אופנים שאינם כמותו. לאמור – כל נחש שאינו כאליעזר שעשה סימן אמיתי שראוי לסמוך עליו, אינו הנחש המותר.
מה אפוא ההבדל בין ניחושו של אליעזר המותר, לבין איסור מנחש?
הר"ן בחידושיו הסביר, כי איסור התורה הוא, כשתולה האדם מעשיו בסימן חסר משמעות, כמו אם יעבור חתול שחור לא אפעל. אולם אם יש הגיון בתנאו, כגון – אם ירד גשם לא אצא, ודאי שמותר ונכון לעשות כן. וכן עשה אליעזר שבחן את הנערה במעשיה ובנדיבות ליבה.
ובאמת שגם הרמב"ם במורה נבוכים כתב שכל דבר שיגזרהו העיון הטבעי, יכול האדם לפעול על פיו. ואפילו על פי דבר שלא הבינוהו החוקרים, אולם הניסיון מורה שהוא מועיל. כי חוסר הבנתם בו אינו הופכו לבלתי הגיוני (ח"ג, לז). יתר על כן כתב הרשב"א (שו"ת ח"א, תיג), אף קמעות וסגולות שאינן טבעיות, אך הוכחו כמועילות, ניתן להשתמש בהן, מאחר שגם טבע סגולי, טבע הוא, אף שרחוק מהבנת האדם.
תוס' (חולין צה), טוען שאליעזר לא תלה מעשיו באופן מוחלט בסימן שקבע לעצמו, שהרי בפועל לא נתן הצמידים על ידי רבקה, עד שאמרה לו בת מי היא, כפי שביקשו אברהם.
הרד"ק (שמואל א, יד) מחדש כי מותר לאדם לעשות לעצמו סימן לחזק עצמו לעשות מעשה, ובלבד שלא יתלה בסימן זה כוחות – "הדברים שנהגו בהן בעלי הדעות הרעות וקבעום חק ומנהג עליהם, וחושבים כי הם המטיבים והמריעים, זה הוא שאסרה התורה. אבל אם ירצה אדם לעשות מעשה, ויעשה דבר אחד לאות וסימן למעשה ההוא, כדי לחזק לבו ולעורר לבו לדבר ההוא, זה הדבר מותר". עפ"ז כתב, מובן חששו של יעקב "יוֹסֵף אֵינֶנּוּ וְשִׁמְעוֹן אֵינֶנּוּ וְאֶת בִּנְיָמִן תִּקָּחוּ", על אף שאין סיבה מוכחת לחששו, אלא שהיה סימן רע. וכן אמר לבן כי נוכחות יעקב היתה עבורו סימן ברכה – "נִחַשְׁתִּי וַיְבָרֲכֵנִי ה' בִּגְלָלֶךָ". לכן, הסתמכו חכמים ופעלו ע"פ פסוק שאמר ילד באקראי -"פסוק לי פסוקך" (והר"ן תירץ, שיש בדברי הקטן מעין נבואה).
אולם דבריו תמוהים, כי היאך מתעורר הלב ע"י סימן חסר משמעות? לכן יש להוסיף את דברי ר' צדוק הכהן מלובלין שכתב, כי אליעזר וגדולים אחרים התפללו לה', וקבעו הסימן כערוץ תקשורת, בו ירמוז להם ה' רצונו (קומץ המנחה נד).
לתגובות והערות amiglzr@gmail.com
(חיי שרה תשע"ו)
