הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)תפקידם של רבנים הוא לפסוק בשאלות העקרוניות התורניות העומדות על הפרק. תוכנית ההתנתקות אינה תוכנית פוליטית בלבד, כי אם מבוססת על מסירת שטחי ארץ ישראל לזרים, ותלמידי חכמים צריכים לפסוק האם הדבר אסור בכל תנאי ובכל מצב, האם הדבר מותר בכל תנאי ובכל מצב, או שיש מצבים משתנים, כגון אמירת המומחים שאין אנו יכולים למלא אחר המצווה (אם הלכה כרמב"ן) בהם ההלכה היא בדרך אחת ומצבים אחרים בהם ההלכה היא בדרך שניה. גם שאלת סירוב הפקודה היא שאלה הלכתית – מהו היחס בין מעשה השלטון לחייל הבודד, האם כללי אין שליח לדבר עבירה (בהנחה שזה דבר עבירה) חלים כאן, והאם סכנת פירוק הצבא (אם היא אכן קיימת) היא סכנה בעלת משקל הלכתי. כל אלה הן שאלות כבדות משקל בהן תלמידי חכמים עוסקים. הביקורת על כניסתם של תלמידי חכמים לתחום זה אינה נכונה. להפך, זה מה שנתבע מהם לעשות בשעה שעומדת שאלה עקרונית על הפרק. זו גם הסיבה לעסוק בסוגיה זו בדף העוסק בעניינים רוחניים ולא בעניינים פוליטיים.
השבועות האחרונים לימדו אותנו כי כאשר מדובר בדרכי מימוש, כגון קואליציה או הרכבי ממשלה, אל לתלמידי חכמים ליטול חלק בכך, והם חייבים להתרחק מהפוליטיקה המעשית. חובת התרחקות זו נובעת משלושה כיוונים שונים. ראשון בהם הוא ההבדל הגדול בין תלמיד חכם לבין התחום בו עוסקים פוליטיקאים. הפוליטיקאים עוסקים באומנות האפשר, ואילו תלמידי חכמים עוסקים באומנות הרצוי והשאיפה. אמנם, גם בעולמה של הלכה יש מצבי בדיעבד, דבר המלמד כי ההלכה עוסקת גם באומנות האפשר, אולם כעיקרון הפרדה והבחנה זו היא חיונית ביותר. בשעה שיורדים לשאלות הפוליטיות מטשטש הגבול בין הרצוי למצוי, ותלמידי החכמים אף הופכים לכדור משחק בידי פוליטיקאים, ומוצאים עצמם במצבים מביכים בהם יש לנקוט בדרכים המעיבות על גדולתם.
סיבה שניה היא בשל חוסר הכשרת תלמידי החכמים לעסוק בפוליטיקה. פוליטיקה היא שילוב של מנהיגות וטכניקה פוליטית. למעשה מדובר במקצוע, וכל פעם אנו למדים מחדש עד כמה הניסיון והכרת הכלים השונים של המערכת הפוליטית אינם נחלת תלמידי החכמים, הבורחים משימוש בכלים אלה. כשם שלא טוב כי תלמידי חכמים ייכנסו לשאלות הנדסיות מסובכות כאשר עומדת לרשותם השכלתם התורנית בלבד, אלא אם כן מדובר בשאלה עקרונית ומהותית, וכשם שאין תלמידי חכמים יועצים לרופאים באיזו טכניקה לנקוט בבואם לממש את פסק ההלכה, כך לא טוב להיכנס לעולם המימוש. עולם זה תובע ידע והכרת כלי המשחק, ומי שאינו בקיא בהם מוצא עצמו לא פעם מובך ומוכשל.
סיבה שלישית באה מהכיוון ההפוך – מכיוון מחויבותם של הפוליטיקאים. על אף העובדה שהחוק הישראלי אינו מחייב מפלגה לנהוג על פי מצעה, ואפילו לא לפי קווי היסוד של הממשלה, כי אם על פי החוק בלבד, התפישה התורנית רואה בשלוחי המפלגה שליחי מי ששלח אותם, והם מחויבים לעשות את מה שהם נשלחו לעשות. ההלכה היא מוסרית הרבה יותר מאשר החוק הישראלי, וכל התנהגות אחרת היא גזל קולות. מותר כמובן לזגזג במישור הטקטי, שהרי זה אופייה של השליחות, אולם כאשר מדובר בשינוי מהותי חייבים השלוחים לשולחיהם בלבד, ואין הם רשאים להעביר את ההחלטה לאחר. אם התחייבו הנבחרים להישמע לרבנים, הם חייבים להישמע להם, ואם יסטו מחובה זו הרי הם מועלים בשליחותם. אם התחייבו לשוב לבוחר, דרך מנגנונים שונים (אין צורך כל פעם במשאל מפלגתי, ויש מנגנוני ביניים כגון מרכז וכדו'), הם חייבים לעשות זאת, ואם אינם עושים הם מועלים בשליחותם. אם התחייבו ליצירת מנגנונים חדשים – הם חייבים לכך. טוב יהיה אם פוליטיקאים יאזינו לתלמידי החכמים, ולא יקבלו את החלטותיהם מסיבות טקטיות בלבד. ברם, חובת שליחותם, וחובת שמירת כבוד תלמידי החכמים ואי-ביזויים מוטלת על כולם, ועל ידי כך נזכה להארת אור התורה ולמימוש הציפייה להתגלות אור זה בחיי גאולת האומה.
(חיי שרה תשס"ה)
