הרב ד"ר צחי הרשקוביץ (אונ' בר אילן)בפרשת וישלח מוזכר אחד ממלכי אדום, בעל חנן בן עכבור. השם עכבור עצמו מופיע כמה פעמים במקרא, חלקם בהקשרים חיוביים. במלכים ב (כב, יב) אנו שומעים שעכבור בן מיכָיָה הוא אחד מהממונים מטעם יאשיהו המלך שנשלחים לחולדה הנביאה בכדי לדרוש על אודות ספר התורה (אמנם בספר ירמיהו אלנתן בן עכבור הוא אחד משליחי המלך נגד נבואת ברוך בן נריה בשם ירמיהו).
אכן, אין זה נדיר ששמות מקראיים כרוכים בחיות כדוגמת עכבר, ואף חותמות עתיקים מתקופת התנ"ך מאשרים זאת. מאחר שעכברים היו חלק בלתי נפרד מהנוף האורבני והחקלאי בעת העתיקה, ולא נמצאו פתרונות מסודרים למנוע את קיומם, כנראה שההשלמה עימם גם הובילה לכינויי אנשים על שמם. מנגד, עם העלייה המשמעותית ברמת החיים במאות השנים האחרונות, ועם ההיגיינה הצבורית המתחזקת והולכת, כיום העכבר מתקשר פעמים רבות דווקא לזוהמה ולחוסר נקיון. לפיכך, עכבר הוא כיום שם גנאי, ופחות רואים אותו ככינוי לגיטימי לבני אדם (לא ברור מדוע דב, צבי, אייל, אריה, צפורה, דבורה ושמות נוספים על שם בעלי חיים טובים מכלב, עכבר, שפן, חולדה וחמור – כולם שמות שבמקרא לא נמנעים מלכנות בהם, לא בהקשרי גנאי).
דווקא בשל הזיהוי הזה, מפתיעה ביותר המסורת העממית שמקשרת את אחד מאדמו"רי הדורות האחרונים עם הגנה מפני המכרסמים המזיקים הידועים – העכברים. ר' ישעיהו שטיינר, האדמו"ר מקֶרֶסְטִיר (1925-1852 למניינם), ידוע כמי שתמונתו משמשת סגולה להנצל מנזקי העכברים, והדברים מפליאים ומחייבים בירור.
הרב שטיינר, שמילדות שימש את אחד מגדולי החסידות בהונגריה, ר' צבי הירש פרידמן מליסקה, הפך עם פטירתו של רבו לכתובת לנזקקים רבים לישועות. תיאור משובב נפש על אודות חייו ומפעלו של הצדיק נתן למצוא בספרו של הרב פינחס מילר, מי שהיה רבה הראשון של נצרת עילית. הלה חיבר את הספר "עולמו של אבא" (ירושלים תשד"מ), בו סקר את העולם הרוחני והחינוכי של אביו, ר' אשר אנשיל יהודה מילר, רבה של פֶּטרושן בטרנסילבניה. בעמודים קנב-קנה מגולל הרב מילר מסכת חיים פלאית בפשטותה של האדמו"ר מקרסטיר. הוא לא היה תלמיד חכם במובן המקובל של המילה, ועל שולחנו נהג להקריא מתורות הנועם אלימלך, ולא לדבר דברי תורה משל עצמו. נפשו נקשרה דווקא לפשוטי העם, לחלכאים ולנדכאים, ובעיקר לזקוקים לתמיכה. את סיועו לזולת לא היה נותן בדמות ברכות וישועות, הגם שנודע כאדם בעל השפעה ממשית בתחום זה, אלא בתמיכה ממונית אדירה.
ביתו היה פתוח לרווחה, ומאות רבות של אנשים היו נוהגים לפקוד אותו דרך קבע בכדי לזכות לארוחה חמה. זאת ועוד, לפי המתואר משפחות רבות מיהודי הונגריה שלא היה להם די ממון לחגוג את שמחותיהם היו עושים זאת בחצר האדמו"ר, והוא היה מממן את כל הוצאות השמחה. אפילו הנכרים בני המקום סיפור בשבחו של איש חסד אדיר זה, שכל חייו דאג לזולת, ולפרנסתם ורווחתם.
תיאור מיוחד מופיע שם ביחס לימים הנוראים, מפיו של חסיד בעלזא שנקלע למקום (עמ' קנה):
"מקובל אצל האדמו"רים כי לפני תקיעת השופר עושים הפסקה. כל החסידים הולכים למקוה והרבי נכנס לחדרו להתבודד, וללמוד את הזוהר הקדוש או ללמוד ברמב"ם הלכות תשובה או הלכות שופר […] כשיצא הצדיק מבית הכנסת הלך החסיד בעקבותיו. הוא הסתכל מבעד חור המנעול שבדלת דירתו, וראה שהצדיק נכנס לחדר האוכל הענקי, נטל סכין ארוך, החל לחתוך לחתיכות קטנות את העוגות, לשפוך יי"ש בכוסיות, ולערוך את השלחנות כדי שהכל יהיה מוכן ומזומן לפני המתפללים שיבואו לעשות קידוש מיד בסיום התפלה […] עבודה זו הייתה חשובה יותר לפני הקב"ה מלימוד הלכות, כי חז"ל אמרו 'גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני השכינה' ".
תיאורים דומים ניתן לשמוע ממקורות נוספים, וככל שאני קראתי יותר על אודותיו, נהפכתי עצמי לחסיד של איש כביר זה, שכל הווייתו מתוארת כעזרה לזולת, באשר הם.
עם זאת, שומה עלינו לאתר את מקור השמועה המוזרה על אודות ההצלה מפני עכברים שתמונתו גורמת. תלמידו של האדמו"ר, יוסף מרדכי גינצלער, הוציא לאור בשנת תרפ"ח, שלוש שנים אחרי פטירתו, חיבור קצר על אודותיו, בשם "מי באר ישעיהו" (הסיפור לעיל מופיע שם בגירסה מקוצרת בעמ' מ). המעיין בחיבור זה מכריכה לכריכה לא ימצא ולו רמז לסיפור העכברים או לסגולה מיוחדת שמסר האדמו"ר בענין זה. גם במהדורות תשי"ז ותשכ"ז של הספר – אין עכברים.
גם בספרו של הרב ישראל יעקב וידובסקי, תולדות הצדיק רבי ישעיה'לה מקרסטיר (ירושלים תשנ"ו) אין זכר לפרשיית העכברים, והגדילו לעשות בספר מופת הדור, מאת ש"א ליכטנשטיין ומ"מ רובין (ירושלים תשע"א), שבו ביררו והסבירו כי כל מעשה הצילום של האדמו"ר נבע בעל כורחו ורוח לא היתה נוחה מכך, וקל וחומר שלא היה מעלה בדעתו שישתמשו בתמונתו כאמצעי להברחת מזיקים כל עיקר.
עם זאת, האמת צריכה להאמר שבספר "בתי אבות" שהוציא לאור משה יוסף פרידלנדר בשנת תשכ"ה, שעוסק באדמו"רי קרסטיר, מופיע בעמ' קמא סיפור לפיו האדמו"ר הורה לעכברים לאכול תיק תביעה בבית משפט נגד אחד מחסידיו. זאת ועוד, שם בעמ' שיב-שיז מובא באריכות סיפור שהתרחש למחבר עצמו בעת מכת עכברים נוראית, ובו הוא מגולל כיצד האדמו"ר נתן צו ופקודה לכל העכברים בביתו ללכת לשכנו הגוי, ושכן נעשה. זהו כנראה מקור הסיפור – שליטתו הפלאית של האדמו"ר בעכברים.
אולם, נחזור ונזכיר – לא את סגולותיו כמרחיק מזיקים יש לזכור, כי אם יש לדבוק במדותיו התרומיות בעזרה לזולת, ובדבקות בבורא באמצעות התחשבות בצרתם ופעולה למען שיכוכה.
(וישלח, תשע"ו)
