ישראל אף על פי שחטא

מספר מדרשים העוסקים ביעקב אבינו יוצרים את קווי המתאר המיוחדים של דמותו. אחד מן המדרשים האלה קשור לשוטטותו של יעקב בלילה שלפני המפגש הצפוי עם עשיו. התירוץ להליכתו של יעקב באישון ליל לבדו, כפי שמתאר המדרש, הוא רצונו של יעקב לתור אחר פכים קטנים.
" ויותר יעקב לבדו – אמר רבי אלעזר: שנשתייר על פכין קטנים" (בבלי חולין צא, א).
דקדוקו של יעקב אבינו בשמירה על חפצים זניחים, במין נוסטלגיה תמוהה הנדמית כקמצנות או קטנוניות, עשוי להתברר כמוטיב אישיותי חשוב בדמותו. בעיניו הכל חשוב, למן הפרטים הקטנים ועד לעניינים המהותיים.
דיוק דומה נמצא במדרש על אודותיו בהקשר אחר. הברכה לראובן מנוסחת בלשונו של יעקב כך: "ראובן בכורי אתה, כוחי וראשית אוני". על מנת לקבוע שראובן זכה בבכורה, די בריש הפסוק "בכורי אתה". מדוע חזר יעקב ותיאר כי ראובן הוא גם בבחינת "כוחי וראשית אוני"? הקשבה ודקדוק במילותיו של יעקב מסבירה את המסקנה שאליה הגיעו המפרשים ולפיה יעקב לא נכשל מעולם בהוצאת זרע מיותרת ולא איבד מזרעו לריק. על כן אין מדובר במקרה רגיל של בכורה, אלא דווקא במקרה יוצא דופן של מי שנולד מ"טיפה ראשונה". וכך מבואר בפירושו של בעל התולדות יצחק, שהוא רק אחד מן הניסוחים הרבים של טענה זו:
"וכתב ר"א הבכור הוא ראשית און … ואומר אני שעם היות שבפסוק ההוא הכוונה בכור, בכאן יפורש הטפה הראשונה, שאם לא כן מיותר ראשית אוני אחר שאמר בכורי אתה" (תולדות-יצחק).
משמעות הדרשה היא שהנהגותיו של יעקב מאפשרות לו להיות מרוכז דיו כדי לשמור על מחשבותיו ועל גופו. באמצעות תכונה זו הוא מצליח לשמור על פסולת הגוף ולהותיר אותה בת משמעות. ההנהגות הללו הן חריגות ביותר, כפי שמציע ר' צדוק הכהן מלובלין:
"בכל אדם יש פסולת בתולדה מעטיו של נחש ערבוביא דטוב ורע ומזה הוא מקרה לילה" (צדקת הצדיק).
הקפדה אישית ונקיות כה גדולה, המגיעה עד לרמת השליטה במחשבה, שמורה ליחידי סגולה. אנשים שיכולת ההערכה שלהם לקטנות ושימת הלב לדברים שבשולי הדרך מחייבת אותם לרמת טהרה גבוהה. אנשים שמסוגלים לראות את הצד שלכל עת וחפץ, ולהפנות את הדברים לאפיקים אלו.
בסוף ימיו מתואר יעקב בגמרא כמי שאוסף את כל בניו על מנת לצוות עליהם ולברך אותם. על דאגתו האחרונה מספרת הגמרא:
"ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין, ונסתלקה ממנו שכינה. אמר: שמא חס ושלום יש במטתי פסול… אמרו לו בניו: שמע ישראל ה' א-להינו ה' אחד. אמרו: כשם שאין בלבך אלא אחד – כך אין בלבנו אלא אחד. באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" (בבלי, פסחים).
בשעה שיעקב אוסף את בניו הוא מבקש לוודא שאין במיטתו פסול. בקשה זו עומדת בניגוד להשתלשלות המקובלת במשפחה: בבניו של אברהם נעשתה 'סלקציה'. מבין הבנים יצחק וישמעאל: יצחק ממשיך את השושלת, אך ישמעאל מוצא אל מחוץ למחנה. יצחק מוליד את יעקב אך גם את עשיו, האיפכא מסתברא של יעקב. יעקב חרד שמא הברירה הזו בזרעם של האבות תימשך ותהיה נכונה גם לגביו. דאגתו של יעקב מתבדה ובבניו לא נמצא שמץ פסול.
לטהרה הכללית הבאה לידי ביטוי גם במיטת יעקב, לשימור כל צאצאיו תחת כנפי השכינה יש גם מחיר מסוים, של מציאת המכנה-המשותף הרחב. ההוכחה לכך מצויה במענה של בני יעקב לאביהם. הראיה לכך שהם לא סרו מדרך הישר מובעת במילים: "אין בלבנו אלא אחד". האמונה בה' היא המכנה המשותף והמאחד את כולם. גם אם מתברר ששמעון ולוי אחים וכלי חמס מכורותיהם, עדיין לבם לה'. וגם אם ראובן חילל יצועי אביו, וישראל שחטא, אף על פי שחטא ישראל הוא. האמונה בייחוד ה' היא זו שמאפשרת לראות את הערך גם בחוטאים שהם כעין פסולת שהחברה רוצה לברור מתוכה. הנקיות והטהרה כרוכים בעין מטהרת, ואלו באים על חשבון הטהרנות והקפדנות. היכולת לראות בכל אדם את נקודת החיבור שלו לקב"ה, את צלם אלוה ממעל שבו, מאפשרת לראות את ההשלמה שבקיומו בעולם. ובזה מתגלה תכונת יעקב בפנים נוספות שלה, של יכולת ראיית החיוב והדגשתו על פני השלילה. מן ההכלה של יעקב ניתן ללמוד משהו על מידת ההכלה בכלל. ראיית הפסול והאחר כחלק מן ההגדרה העצמית שלי וראיית החריגות כתוצאה אפשרית היא רק צד אחד של הדיון. ראיית ההצלחה של האחר כחלק מן ההצלחה שלי אף היא חשובה כאן. אלמלא שיעקב ראה בכל אדם וחפץ פירורים משולחן גבוה, לא היה יכול לראות בהם את תכונת החיוב.
(וישלח תשע"ו)