מדוע לא נבנה המקדש בבית אל?

מדוע לא נבנה המקדש בבית אל?
א. זהבי
אלון שבות

הראשון לנודרים היה יעקב, שבעקבות חלומו בבית אל הקים שם מצבה, ונדר:
"אם יהיה אלוקים עמדי, ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך, ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש, ושבתי בשלום אל בית אבי – והיה ה' לי לאלוקים, והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלוקים" (סוף פרק כ"א).
היינו מצפים שתחנתו הראשונה של יעקב בשובו בשלום, אחרי שהתגשמו כל תנאי נדרו, תהיה בבית אל, לקיים: "כי תידור נדר לה' אלוקיך לא תאחר לשלמו… מוצא שפתיך תשמור" (דברים כ"ב-כ"ג); "ככל היוצא מפיו יעשה" (במדבר ל', ג') – וגם אלמלא היה כתוב, כך היה ראוי שינהג. ומה קורה בפועל? "ויעקב נסע סֻכותה, וייבן לו בית…" (פרק ל"ג, י"ז), תחת הבית אשר נדר לבנות לאלוקים בבית אל. בית לא בונים ללינת לילה, ולפי חז"ל שהה שם 18 חדשים (מסכת מגילה י"ז, ע"א).
גם תחנתו השנייה לא הייתה בבית אל, אלא בשכם, שם הוא קונה חלקת שדה מתוך כוונה, כנראה, להתיישב שם ולעבור הסבה מרועה "יושב אהלים" לאיש אדמה, ועדיין לא אצה לו הדרך לשלם את נדרו בבית אל. רק אחרי חדשים רבים (ראו רש"י לפרק ל"ג, י"ג) – ולא לפני שה' מאיץ בו: "קום! עלה בית אל" (פרק ל"ה, א) – הוא הולך "לוזה אשר בארץ כנען" (ל"ה, ו), כאילו לא הסב את שמה ל"בית אל" כבר לפני יותר מעשרים שנה. גם כשהוא הולך "לוזה", אנוס על פי הדיבור, אין הוא בונה שם את בית האלוקים שנדר אלא מקים עוד מצבה, ושב להסב את שמה ל"אל בית אל" (ל"ה, ז) – בהכפלת שם האלוקות – אבל בתודעתו היא נשארת לוז גם בברכתו ליוסף לפני מותו (מ"ח, ג).
מכל האמור עולה הסתייגות ברורה מצד יעקב כלפי בית אל, שהיא היפוכה של ההתבטאות הנלהבת "אין זה כי אם בית אלוקים וזה שער השמים" (כ"ח, י"ז), כשנעור מחלום הסולם. מה פשר הסתייגותו, שלכן נמנעו גם דוד ושלמה מלזהות את בית אל כמקום הראוי לבניין המקדש?
את הסתייגות יעקב מבית אל, כמקום המקדש, נסביר על רקע מאבקו עם המלאך, ועל רקע הכתוב בשמות כ"ב, י"ט: "זובח לָאלוקים יחרם, בלתי לה' לבדו". הקמץ מתחת הלמ"ד מורה על היידוע, משמע שהכוונה לקב"ה והכתוב מבחין בין הזובח "לה' לבדו", לבין הזובח לו משום שהוא "אלוקים". מה בין השניים?
הוראתה הראשונה של המילה "א-לוהים" היא שופט (כגון בשמות, כ"ב, ח') כינויו של ה' בשם זה מורה על היותו "השופט כל הארץ" (בר', י"ח, כ"ה). הזובח לו, מטעם זה, מנסה לשחד את השופט ולכן "יחרם", כי מניעי הזובח צריכים להיות חפים מיראת העונש, או מתקווה לשכר. אין לזבוח, "בלתי לה' לבדו" – לשמו, לכבודו, ולהרגשת קרבתו (שמכאן לשון "קרבן"). בהרחבת הרעיון נבחין בין עובד האלוקים מיראת העונש או תקווה לשכר, לבין עובד ה' לשמו, שמדרגתו גבוהה יותר.
כשיעקב נדר להקים בית אלוקים בבית אל הוא היה עדיין "עובד אלוקים", כמוכח מנדרו: "אם יהיה אלוקים עימדי ושמרני… ונתן לי…" אז "והאבן הזאת…תהיה בית אלוקים". במעבר יבוק הוא נאבק עם המלאך שמיצג הן את מלאכי החבלה שממונים על העונש, והן את מלאכי הרחמים שממונים על השכר, ובעקבות המאבק הפנימי הזה מוסב שמו ל"ישראל", כי שרה עם עובד האלוקים שבו ויוכל. מעתה הוא עובד ה' שלא על מנת לקבל פרס, "בלתי לה' לבדו".
השינוי המהותי שחל בו, משהפך ל"ישראל", משנה את גישתו למקום הראוי למקדש ומהוה פתח להתרת נדרו. אם ייבנה "במקום הנורא", בית אל ("מה נורא המקום הזה" – כ"ח, י"ז), שמעליו המלאכים יורדים, או בבאר-שבע, שמשם הם עולים, יהיה זה בית לעבודת האלוקים מיראה, ולא לעבודת ה'. מוטב שייבנה מתחת לשיפועו של הסולם, שם יש סיכוי שתתפתח עבודת ה' חפה ממניעים תועלתיים, לא מיראת העונש ולא מתקווה לשכר, "בלתי לה' לבדו".
שינוי הערכים שחל ביעקב עושה אותו כעין אישיות חדשה שלא מחויבת לנדרו של יעקב "הקודם", וכך גם האומר בתום לב "בכולהון אתחרטנא בהון" ומביע בזה מחויבות ל"מוצא שפתיך תשמור", מבדיל עצמו מהאישיות שנדרה, ולמרות ששנינו במשנת חגיגה א, ח: "התר נדרים פורחים באוויר ואין להם על מה שיסמוכו" – יש להם על מי שיסמוכו…".
(וישלח תשע"ו)