קובי פרידחי (פסיכולוג בהתמחות תעסוקתית, דוקטורנט באוניברסיטת אריאל)מאז תחילת הלחימה אני נמצא בשירות מילואים, והתקשיתי לכתוב טור שעוסק בעולם העבודה כאשר אני וגם רבים מחבריי למעשה הפסקנו לעבוד. חשבתי על השינוי האישי שעברתי בחודשיים האחרונים לאור פרשת השבוע.
כאשר אנחנו בוחרים מקום עבודה ומנתבים לעצמנו קריירה, אנו נוטים לחשוב: איזה מסלול יספק את הצרכים שלי? מהו המקצוע שיענה לנטיית הלב שלי? מה הלימודים או ההכשרה שיתאימו לכישורים שלי? גם כאשר ישנם גורמים שאינם צפויים המשפיעים על התהליך, אנחנו ננסה לנתב לעצמנו דרך המתאימה לצדדים השונים באישיות שלנו.
בשעת חירום, אנו לעיתים נוטשים את הנתיב המוכר ואת העיסוק הרגיל מתוך תחושה פנימית עמוקה שעכשיו צריך לעשות דברים אחרים או את הדברים אחרת. כך רואים מהנדס שנהיה לוחם, מורה שנהיה קצין לוגיסטיקה, אשת הייטק שנהיית חקלאית, בעלת מסעדה שעובדת בשטחי כינוס או בבתי מלון עם משפחות מפונות, ועוד דוגמאות רבות המאפיינות את הימים האלה.
ליעקב ולעשיו הייתה אישיות שונה, ומתוך כך גם נטיות תעסוקתיות שונות. "עשו איש יודע ציד איש שדה ויעקב איש תם יושב אהלים". נסיבות חייו של יעקב הביאו אותו לאזורים שאולי לא היו טבעיים לו, למשל הצורך לעסוק בתככים ובפוליטיקה אל מול לבן כדי לשמור על עצמו ועל משפחתו. בהמשך בפרשה שלנו, כאשר הוא יודע שהסכנה מעשיו אחיו מתקרבת, הוא נוקט שלוש דרכי פעולה: מחלק את המשפחה לשני מחנות, שולח מנחה ומתפלל. תוך כדי ההכנות למפגש מגיעה סכנה ממקור אחר ובלתי צפוי: "וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר". יעקב התם, יושב האוהלים, נכנס למצב של אין ברירה ונלחם בידיים חשופות ונקרא בסופו – ישראל.
אולי לכולנו יש את שני המצבים האלה: ה"יעקב" – הצד הטבעי לנו, התמים, שמחובר לאישיות ולבחירות המתוכננות שלנו; וה"ישראל" – הצד שיודע בעת הצורך לעזוב את הכל, לצאת מההרגלים הקבועים ולהתאים את עצמנו למצב המשתנה.
יחד עם זאת, במצבים קשים ולא נורמליים, כפי שכולנו חווים בחודשים האחרונים, גם היכולת להחזיק מעמד בשגרה של הבית או של העבודה דורשת את אותה מידת התאמה והסתגלות. אולי לכן ראוי שהעם שלנו ייקרא דווקא ישראל. עם שיודע לפקוח עיניים לשינויים, יודע להתאים את עצמו למצבים לא נורמליים, שמצליח גם לאחר תקופות קשות ורעות, לקום, לנצח ולהמשיך הלאה.
