הרב ד"ר צחי הרשקוביץ (אונ' בר אילן)החל מתקופת הראשונים, ובעיקר במרחב האשכנזי, אנו מוצאים דיונים שקשורים באופיו של יומו האחרון של חג החנוכה, "זאת חנוכה". הראשון שמסביר את חשיבותו של יום זה הוא ר' יצחק אור זרוע מוינה. ר' יצחק בן משה מוינה (1250-1180 למניינם) נחשב אחד מעמודי התווך של עולם ההלכה האשכנזי, והוא תלמידם של כמה מחשובי בעלי התוספות וראשוני אשכנז (כדוגמת הראבי"ה, ר' שמחה משפיירא, ר"ש מקוצי, ר"י הלבן מפראג, ואחרים). בחלק ב של ספרו, הלכות חנוכה, סימן שכא, כתב האו"ז כך:
"ולמה היא נוהגת להדליק שמונה? אלא שסתרו המזבח ובנאוהו, וכל שבעת הימים היו מתקנים בכלי שרת […] ולכך נעשה נס בפך שמן ונתקיים שמונה ימים, ולפיכך נקרא חנוכה על שם חנוכת המזבח שנסתר ובנאוהו".
העקרון לפיו שמונה ימים הם הזמן שנדרש לנוכת המזבח (בהתחשב במורכות בניינו של המזבח, והאיסור במגע של מתכת באבניו, ברור מדוע היה צורך בכמה ימים לשם בניינו) מניח את המסד לטענה שלמעשה היום החשוב ביותר בחנוכה הוא דווקא יומו האחרון.
אולם, בעוד בהלכה יום 'זאת חנוכה' הוא מאורע משני, דברי האור זרוע הללו השפיעו רבות בעולם המחשבה. בשורות הבאות אבקש לסקור את התמודדותו של אחד מחכמי ישראל האחרונים ביחס למהותו של זאת חנוכה, הרב יששכר שלמה טיכטל הי"ד. בדרשותיו, שיצאו לאור בשנים האחרונות בהוצאת קרן רא"ם מיסודו של ר' מוטי זוננפלד הי"ו, דרשות משנה שכיר על התורה ועל המועדים, אנו מוצאים מגוון רחב של התייחסויות לזאת חנוכה. כך כתב בדרשה לחנוכה, שכותרתה "והדליקו נרות בחצרות קדשך":
"וכיון דלא נגמר רק אחר השבעה ימים, נמצא דלא חנכוהו רק ביום שמיני דאז נעשה עיקר החינוך, על כן בזה מובן היטב למה קוראים ליום חנוכה 'זאת חנוכה', משום דאז היה באמת חינוכו של המזבח".
הרב טיכטל שואל, בעקבות זה, על התנהלותם של החשמונאים:
"קשה, כיון דמצות הדלקת המנורה היתה מיד, ועשיית והכנת הכלי שרת והמזבח נשתהה שבעה ימים, איך היה שרי להם להניח מצות הדלקת מנורה דהיא מצוה בשעתה, בשביל עבודת הקרבנות דיהיו אחר שבעה ימים, הלא קיי"ל דאין למצוה אלא מקומה ושעתה? […]
והשתא יש לומר, דכמו דכדי להתעסק בבניית המזבח עשה הקדוש ברוך הוא נס שיתמלא הפך תיכף, כדי שלא להפריע אותם מעבודת טהרת ובניית המזבח, כמו כן נתמלא הפך בליל שמיני כדי שלא להפריע אותם במצות חינוך הכלים והמזבח דהיו ביום שמיני, ובוודאי דהיה שוהה לכל הפחות יום אחד".
כלומר, בכל אחד מהימים באורח פלא היה מתמלא הפך שמן, ולכן היו פנויים לעסוק בבנין כלי המקדש. ביום השמיני, שבו הכלים כבר היו מוכנים, הדליקו באורח פלא, וגם עסקו בחינוכם של הכלים. אולם זה היום הראשון שבו התנאים להשבת עבודת המקדש מולאו סוף סוף.
הרב טיכטל המשיך לברר וללבן את מהותו וטיבו של יום זאת חנוכה בכמה דרשות נוספות, ונביא כמה מטעמים מדבריו. בשנת תר"ץ הגה את הרעיון הבא, ביחס למחלוקת בית שמאי ובית הלל באשר למהדרין מן המהדרין:
"דכולי עלמא סוברים דלעתיד יהיה השלימות בגוף ונפש יחד, כי גם הגוף יזדכך ויהיה לאור זך וחי לנצח כמו הנשמה, והכלי שבו השמן מורה על הגוף, ואור הנר מורה על הנשמה. בית שמאי מדברים משלימות הגוף וזהירתו, ובית הלל משלימות הנשמה. בית שמאי סובר כך, הנה הנשמה עין לא ראתה, והיא נעלמה מעיני כל חי לרוב רוחניותה, ואין לה בית אחיזה כלל רק מצד הגוף, ולעתיד יאיר גם הגוף ויהיו לשני מאורות, ותמיד יעלה מעלה מעלה עד שיעלה לרום המעלות במקום ההעלמה […] על כן מכינים תחילה שמונה כלים ושמונה מאורות, ואח"כ פוחת והולך בסוד ההעלמה […] ובית הלל מדבר נגד הנשמה שמוסיף והולך, כמו שאמרו (שבת קנב, א): 'תלמידי חכמים כל זמן שמזקינין מוסיפין חכמה' […]".
טעם נוסף מופיע שם מיד:
"בטעם דעשו שמונה ימים חנוכה, משום דאז בימי החשמונאים נבטלו מלעשות ימי החג, ע"י שהיו בורחים והתחבאו בהרים ובמערות מפחד האויבים, ובכ"ה בכסליו כשניצחו עשו שמונה ימים חנוכה תמורת שמונת ימי החג […]
ואיתא בפסיקתא [דרב כהנא, פיסקא ל] דביום השמיני עצרת תהיה לכם, אמר הקדוש ברוך הוא לישראל, בניי, יודע אני שכל שבעת ימי החג הייתם עסוקים בקרבנותיהם של עכו"ם, ועכשיו אני ואתם נשמח ביחד יום אחד […] כיון שראו ישראל, התחילו מקלסים להקב"ה ואומרים "זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו" […] הרי דעל יום שמיני עצרת נאמר "זה היום עשה ה' ", וכמו כן נקרא יום השמיני של חנוכה גם כן 'זאת חנוכה', היינו שזה העיקר של כל ימי החנוכה".
עיקרו של חג החנוכה הוא גילוי החיבה הייחודי של בורא העולם כלפי עם ישראל. מאחר שהיום השמיני של חנוכה הוא כנגד יום שמיני עצרת שבטלו מחגיגתו בזמן החשמונאים, הרי שיום זה מבטא את הקשר המיוחד בין ישראל לאביהם שבשמים, ודווקא אותו צריך לציין בשמחה מיוחדת במינה.
במהלך השואה עצמה, בחנוכה של שנת תש"א, חידש הרב טיכטל חידוש נוסף, בהתבסס על ביאור של המגיד מקוז'ניץ למילה "זאת", כמרמזת על חיבור בין הטבע (ז' כנגד ימי הבריאה, והשליטה הא-להית בטבע, שנרמזת באותיות א"ת, שליטה בכל נבכי המציאות, מא' ועד ת'):
"עיקר נס דחנוכה במה שמסרו נפשם עבור התורה ודבקו עצמם בכ"ב אותיות התורה, וע"י זה הפכו הכל לטובה[…] וכמו שכתב רבינו מהר"ל […] דכל מה שלמעלה מהטבע הוא במנין שמונה, למעלה ממספר שבעה שמורה על הנהגת הטבע שהוא שבעת ימי בראשית ושבעת כוכבי לכת […] נמצא דיום שמיני דחנוכה מגלה לנו איך שהגביהו עצמם ע"י התורה למעלה מהטבע והגיעו למדריגת "זאת עולת חדש בחדשו" ולהפך הכל לטובה".
דברי קודש אלה מאפשרים לנו להמשיך ולהתרומם מבחינה רוחנית עם התקדמות החג הגדול, עד לשיא של זאת חנוכה.
(מקץ תשע"ו)
