אבי רט (מנהל חינוכי ועורך התלמוד הישראלי [מדיסון])קו יהודי ישיר נמתח ונמשך בין המפקדה של יהודה המכבי אי שם בהרי יהודה לבין הבונקר של מרדכי אנילביץ' ברחוב מילא 18 בוורשה.
הקו הזה הוא קו הדילמה הנצחי שבין הריאליה לחלום, בין הפרקטיקה לחזון, בין הנתונים היבשים לבין האינטואיציה ותחושת הבטן.
ברור לי שגם יהודה המכבי וגם מרדכי אנילביץ' הבינו בתוך תוכם כי אין סיכוי ריאלי למרד. מבחינת הנתונים היבשים – מולם ניצבים צבאות גדולים ואימתניים, הכוללים רבבות חיילים, ציוד משוכלל, וכלי נשק יעילים.
ברמה הריאלית הפשוטה שניהם מבינים שקומץ לוחמים, גם אם הם חדורי אמונה ומלאי מוטיבציה, לא יוכלו לגבור על צבאות ענק. אירופה כולה נכנעה בפני גרמניה כהרף עין- אז איך בדיוק יצליחו לעמוד מולה קומץ של כמה עשרות או מאות יהודים חשופי ידיים ונטולי נשק משמעותי? צבא של עשרות אלפי פרשים ולוחמים יוונים מצוידים מכף רגל ועד ראש ומלווים בפילים ומרכבות ברזל שועטים לעבר ירושלים- וכי איך בדיוק ניתן לעצור עוצמה שכזו עם קומץ לוחמים שסובלים גם מאופוזיציה מבית?
מה באמת חלף במוחם של יהודה המכבי ומרדכי אנילביץ' כאשר הם מובילים אחריהם את חבריהם הלוחמים אל קרבות חסרי כל סיכוי ?
דומני שנכון יהיה לומר, שגדולתם של גדולים- היא היכולת להתעלות מעל לכאן ולעכשיו, לראות את התהליכים בראיית על רחבה, להבין את משמעותם ההיסטורית, להתעלם מהריאליה, מהנתונים היבשים ומהמספרים- ולפעול מתוך אמונה פנימית יוקדת המכוונת ומדריכה אל המטרה.
כאשר פונים אל יהודה ערב הקרב האחרון שלו, קרב אלעשה, ורומזים לו שאולי כדאי לוותר על המערכה, שהרי היוונים באים עם עשרות אלפי לוחמים ואיתו יש פחות אלפים בודדים, עונה יהודה כך: "חלילה לי מעשות זאת, לנוס מהם, ואם קרב יומנו ומתנו בגבורה בעד אחינו ואל יהי כבודנו לכלימה".
כאשר יהודה מזהה מעט ריפיון ואולי חשש ופחד טבעי בקרב לוחמיו היוצאים לקרב ואולי גם אל מותם הצפוי, אומר להם יהודה: "הם בוטחים על המונם ועל רוב חיילם להשמידנו עם נשינו וטפנו ולבוז את שללינו. ואנחנו נעמוד על נפשנו להילחם בעד חיינו ותורתנו. לכן אל תיראון ואל תערצון מפניהם, כי השמד ישמידם ה' לעינינו… אל תיראו מפני המונם, ואל תחפזו מפני רוב כוחם. זכרו את אבותינו אשר הצילם ה' על ים סוף ברדוף פרעה אחריהם ברכבו ובפרשיו. קומו נא ונצעק אל ה' אלוהינו לתת לנו חסד ורחמים, ויזכור את בריתו אשר כרת את אבותינו, וישמיד את כל החיל הזה לעינינו. למען ידעו העמים כולם כי ה' הוא האלוהים הפודה את עמו ישראל מכל צרותיו."
2107 שנים לאחר מכן, יתייצב מרדכי אנילביץ' בבונקר שלו בגטו ורשה, שעות ספורות לפני מותו ויכתוב את מכתבו האחרון לחבריו:
"…מה שעבר עלינו לא ניתן לתאר במילים. נפל דבר שהוא למעלה מחלומותינו הנועזים ביותר. הגרמנים ברחו פעמיים מן הגטו. פלוגה אחת שלנו החזיקה מעמד 40 דקה והשנייה – למעלה מ-6 שעות. המוקש שהוטמן בשטח המברשתנים התפוצץ. כמה פלוגות שלנו התקיפו את הגרמנים אשר נמלטו. אבדותינו בכוח אדם מעטות ביותר. אף זה הישג. נפל י' [יחיאל]. נפל כחייל גיבור על-יד מכונת הירייה. אני מרגיש שמתרחשים דברים גדולים והדבר אותו העזנו לבצע ערכו רב ועצום…לא אוכל לתאר לפניכם את התנאים בהם חיים עתה יהודי הגטו. רק יחידים יחזיקו מעמד. השאר ייספו במוקדם או במאוחר. גורלם נחרץ. כמעט בכל מקומות המחבוא, בהם מסתתרים אלפים, אי אפשר להדליק נר מחוסר אוויר..באמצעות המשדר שלנו שמענו שידור נפלא של תחנת השידור "שוויט" על הלחימה שלנו. העובדה שזוכרים אותנו מעבר לחומות בגטו מעודדת אותנו במאבקנו. היה שלום יקירי! אולי עוד נתראה! חלום חיי קם והיה. ההגנה העצמית בגטו הפכה לעובדה. ההתנגדות היהודית המזוינת והנקמה הפכו למעשה. הייתי עד ללחימה מופלאה ומלאת גבורה של הלוחמים היהודים."
נכון, מרבית בני האדם פועלים על פי הריאליה, ההיגיון, העובדות הפשוטות והנתונים המונחים לפניהם. זו דרך האדם והעולם.
גדולתם של גיבורים, המטביעים את חותמם על ההיסטוריה, היא היכולת להתעלות מעל הכל, ולפעול מתוך אמונה פנימית יוקדת, שאולי בטווח הקצר סופה הפסד, אבל בראיה ההיסטורית ארוכת הטווח- היא זו הצרובה בתודעת העם, ובקורות ימי גבורתו. (מקץ תשע"ה)
