משנאה וניכור לאחדות ואיחוי

תיקון יחסי האחים שבפרשתנו מציע יסודות שאפשר ליישם גם ביחסים המתוחים שבחברה הישראלית בימינו

רוח של אחדות שורה בפרשתנו, והיא עומדת ביציבות על ארבע רגליים: ערבות הדדית, אמפתיה, מיגור השנאה ושוויון. הערבות ההדדית מיוצגת בדברי יהודה בפתיחת הפרשה אשר "עָרַב אֶת הַנַּעַר" בנימין, ומוכן בהקרבה גדולה להישאר עבד במצרים, ובלבד שבנימין ישוב הביתה.

הערבות והאחריות ממשיכות עם יוסף, אשר מפרשה זו ואילך, רואה את ייעודו כשליח ההשגחה לעזור לכל משפחתו המורחבת: "כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱ-לֹהִים לִפְנֵיכֶם". יוסף לא מסתפק בדאגה לאביו, ואף לא במשלוח אספקה לכל אחיו, אלא הוא מביא את כולם אליו, ונוטל חסות כוללת על כל צרכם ומחסורם.

את היסוד השני, אמפתיה, אנו פוגשים בפגישת יוסף ובנימין: "וַיִּפֹּל עַל צַוְּארֵי בִנְיָמִן אָחִיו וַיֵּבְךְּ וּבִנְיָמִן בָּכָה עַל צַוָּארָיו." לדברי המדרש: יוסף בכה "על שני מקדשות שעתידין להיות בחלקו של בנימין וסופן להיחרב", ואילו "בנימין בכה על משכן שילה שעתיד להיות בחלקו של יוסף וסופו להיחרב" (ב"ר צג, יב). כל אחד מהם הצטער על האסון שיקרה לאחיו, ולא על אסונו שלו, שכן האחים הגיעו למצב בו כל אחד מהם חש הזדהות רגשית עמוקה עם כאבו וחווייתו של האחר.

כשאנשים כואבים זה את צרתו של זה עוד יותר משהם כואבים את צרותיהם שלהם, האחווה מגיעה לשלמותה. מספרים על הרב קוק ששמע פעם את הביטוי: "צרת רבים חצי נחמה" והזדעזע. הכיצד זה יכול אדם למצוא נחמה בצרתו של זולתו, תמה הרב קוק, אדרבה, היא צריכה לכאוב כפליים. נכון יותר הוא הפתגם: "צרת רבים – נחמת שוטים".

היסוד השלישי הוא הימנעות מהתנשאות ויצירת שוויון, שבלעדיו אחדות לא תיכון. כשיוסף הצעיר הביא את דיבת אחיו אל ליעקב, הוא דיווח לאביו שהבנים הבכירים "מזלזלין בבני השפחות לקרותן עבדים" (ב"ר פד, ז). אולם בבוא אחי יוסף מצרימה לשבור אוכל, הם לא הגדירו עוד את עצמם לפי האימהות, אלא לפי האבא המשותף, שבו הם שווים: "כֻּלָּנוּ בְּנֵי אִישׁ אֶחָד נָחְנוּ". אפשר שהשמטת האות אלף במילה "נָחְנוּ" מבטאת את ביטול האני ודחיקת האגו האישי, מתוך ענווה והכרה בשוויון ובאחדות של כולם.

היסוד הרביעי הוא מיגור רגשי השנאה וההתנכרות בה החל סיפור יוסף ואחיו. כשירדו האחים למצרים הם לא נקראו "בני יעקב", אלא "אֲחֵי יוֹסֵף", כינוי ה"מלמד שהיו מתחרטים במכירתו, ונתנו לבם להתנהג עמו באחווה, ולפדותו בכל ממון שיפסקו עליהם" (רש"י עפ"י תנחומא מקץ ח).

נראה שהחרטה על מכירת יוסף יצרה שינוי גדול בהתנהלות האחים. בעקבות הצרות שפקדו אותם: הרעב הכבד, מעצרו של שמעון במצרים, ולבסוף מעצרו של בנימין באשמת גניבת הגביע, הבשיל תהליך התשובה שלהם, ואחוות אחים שקנתה שביתה בלבם הגיעה לשיא בערבות, באיחוי ובאיחוד שבפרשתנו.

אנו צמים בעשרה בטבת, שבו החל החורבן הראשון, כיוון שטרם הצלחנו לתקן את שנאת האחים שהביאה לחורבן השני. הרב קוק לימדנו: "ואם נחרבנו ונחרב העולם עמנו על ידי שנאת חינם, נשוב להיבנות והעולם עמנו יבנה על ידי אהבת חינם." (אוה"ק ג, עמ' שכד). שמעתי מסבי, הרב יהושע קניאל זצ"ל, שהיה תלמידו המובהק, שנהג הרב קוק לומר: "מוטב שאכשל באהבת חינם מאשר בשנאת חינם". פרשת "ויגש" באה תמיד בסמיכות לעשרה בטבת ללמדנו שגם כשנושבות רוחות עזות של קיטוב ועוינות, יש אפשרות ויש סיכוי להמיר אותן ברוח של אחדות ורעות.

המגיד מקוזניץ שאל על הבקשות שנאמרות לאחר קריאת התורה בימי שני וחמישי: מדוע כולן פותחות ב"יהי רצון מלפני אבינו שבשמים", ואילו האחרונה פותחת במילים "אחינו כל בית ישראל"? הוא הסביר שכאשר נמצאים במצב בו "כל בית ישראל" הם בבחינת "אחינו", וכול אדם דואג על הצרות בהן נתונים האחרים, אין צורך לומר "יהי רצון", כי ברור שזו שעת רצון אצל אבינו שבשמים. תיקון יחסי האחים שבפרשתנו מציע יסודות שאפשר ליישם גם ביחסים המתוחים שבחברה הישראלית בימינו, כדי שחרף המחלוקות נהיה בבחינת אחים: ערבים, אמפתיים, נמנעים מזלזול והתנשאות ומתרחקים משנאה והתנכרות. זהו צו השעה בעולמנו המשוסע, שזקוק בדחיפות וכמה לרוח של אהבה ואחווה.

(ויגש תשפ"ג)