הרב מאיר נהוראי (רב משואות יצחק, יו"ר רבני בית הלל)במהלך לימוד מסכת עירובין גלינו את משמעות מקומו של האדם, כפי שבא לידי ביטוי ביום השבת. מקומו של אדם הוא ביתו הפרטי, אבל יכולים שכנים לעשות עירובי חצרות ולהרחיב את רשות היחיד הפרטית שלהם. רשות היחיד של אדם נמדדת לא במחיצות סביב רשותו אלא ביכולתו לדור באותו השטח. מקומו של אדם בשבת מוגבל למקום דירתו, המקום בו הוא משתמש בפועל למחייה, ואם יחסיו עם השכנים טובים יכולים הם ביחד להשתתף ולעשות עירוב באמצעות סעודה שיתופית.
מסכת עירובין נלמדה השנה בתקופת הקורונה, שבמהלכה למדנו את משמעות הצורך להיות יותר במרחב הפרטי ופחות במרחב הציבורי. למדנו להגדיר מהי משפחה גרעינית שנמצאת ברשות שלה, ולהבין שלא בכל תנאי ניתן לערב בין קבוצות ובין חצרות. פעמים דרושה מחיצה שלא מאפשרת את החיבור. אחד משמותיו של הקב"ה הוא: "המקום". וכך נאמר במדרש (בראשית רבא פרשה סח) לפרשת ויצא:
"ויפגע במקום, ר"ה בשם ר' אמי אמר מפני מה מכנין שמו של הקב"ה וקוראין אותו מקום? שהוא מקומו של עולם ואין עולמו מקומו".
לדברי המדרש הקב"ה למעלה מן המקום. לעומת זאת, לכל אדם יש מקום – כדברי המשנה במסכת אבות:
" הוא היה אומר אל תהי בז לכל אדם, ואל תהי מפליג לכל דבר, שאין לך אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום".
מעתה יכולים אנו להבין טוב יותר את הסיבה שהקב"ה נקרא "מקום". הוא נמצא עם כל אדם במקום האישי שלו. רק הקב"ה יכול לדון אדם משום שהוא רואה לא רק את מקומו הפיזי של האדם אלא גם את המקום האישי, את משפחתו, את דירתו. בשבת נדרשים אנו להישאר במקומנו האישי, ואם נצרכים אנו ללכת, לא נוכל לצאת מתחומנו שכן "אל יצא איש ממקומו". שבת היא הזמן בו אנו מתכנסים פנימה לתוך עולמנו הרוחני שבמרחב הפרטי. שבת היא הזמן, שבו אדם מודע לכך שלכל אחד יש את מקומו, ובשל כך יהיה זהיר שלא לדון אחר לכף חובה שכן: "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו".
כמו מעין "שבת", באה תקופתנו הסוערת, ולימדה אותנו לעשות מאמץ להגדיר לאן יוצאים וכיצד פוגשים את האחרים גם מתוך מגבלות. יותר מכל למדנו על מקומו של עולם – שגם כאשר נראה שמקומנו בעולם הופך צר ומוגבל, הוא נמצא עמנו היכן שאנחנו; והוא קורא לנו לזכור שיש מקום לכל אדם. הדרן עלך מסכת עירובין.
(ויצא תשפ"א)
