מערכת שבתוןמבחן הגשמים של "אחרי החגים"
הרב שלמה סובול
ראש ומייסד מרכז ברקאי
פרשת נח המשופעת במים, מקשרת בין חג הסוכות שבו נידונים על המים ובסופו מתחילים להזכיר גשמים "משיב הרוח ומוריד הגשם", ובין ז' בחשון שבו בני ארץ ישראל מתחילים לשאול גשמים "ותן טל ומטר לברכה" / "ברכנו".
המשנה במסכת תענית דנה בשאלה מדוע יש רווח של 15 יום בין הזכרת הגשמים לבין שאילת הגשמים, והרי לכאורה נכון יותר היה להתחיל לשאול גשמים מיד בסיום חג הסוכות, באותה עת שבה מתחילים להזכיר את הגשמים?
מסבירה המשנה שהסיבה היא: "כדי שיגיע אחרון שבישראל לנהר פרת" – כלומר כיוון שיש עולי רגלים שהגיעו מרחוק לבית המקדש, אנו דואגים להם שבחזרתם לא יסבלו מהגשם, ולכן אנו דוחים את שאילת הגשמים עד לז' בחשון שאז אחרון עולי הרגל יגיע לביתו.
סיבה זו נראית תמוהה ביותר. עם ישראל זקוק לגשמים. וכי כדי שיהודי מסוים לא יירטב בגשם, זו סיבה שכלל ישראל צריך להימנע מלבקש גשמים שהם צורך קיומי? יתרה מזאת: מפורסמת תפילתו של כהן גדול ביום הכיפורים בצאתו מבית קדשי הקדשים "ואל יכנסו לפניך תפילות עוברי דרכים (שלא ירדו גשמים) בשעה שהעולם צריך לו", ואם כן מדוע דוחים את שאילת הגשמים, שהם צורך חיוני לעם ישראל, בשביל כמה עוברי דרכים שלא הספיקו לחזור לביתם?
נראה להציע את התשובה הבאה:
אנו נמצאים בתקופה של "אחרי החגים". במהלך החגים עם ישראל עבר תהליך של התקדשות והיטהרות, כאשר השיא היה בחג הסוכות שבו כל עם ישראל נפגש ביחד בשמחה גדולה בחצרות בית ה' בירושלים ש"עושה כל ישראל חברים". חג הסוכות יצר אחדות נפלאה שהרי "כל ישראל ראויין לישב בסוכה אחת". בסוכות גם אגדנו יחד את ארבעת המינים שמסמלים כיצד כל סוגי האנשים בעם ישראל מתאחדים יחד.
לאחר שמסתיים חג הסוכות, מגיעה שעת "מבחן החיים", האם אותה אחדות שטיפסנו אליה בחג הסוכות, משאירה בליבנו רשמים של אחדות. המבחן הגדול ביותר הוא מבחן שאילת הגשמים. האם יש ביכולתנו לחכות ולהמתין מלשאול גשמים, למרות שזה צורך כל כך חשוב, עד שאותו יהודי שחגגנו איתו ביחד בירושלים לפני כמה ימים, יחזור לביתו בביטחה. היכולת של האדם לחזור לשדהו הנצרך לגשמים מיד אחרי סוכות, ולהמתין מלשאול גשמים עד שיגיע אחרון העולים לביתו, מראה שאכן הפנמנו את ערכי האחדות שחג הסוכות מלא בהם.
בימינו, בהם האחדות כה חיונית לקיומנו, נלמד מהאמור, שאחדות זה לא "שפה אחת ודברים אחדים" ולא רק גיבובי מילים בשמח האחדות, אלא אחדות אמיתית זו היכולת להרגיש את הזולת ולהקריב מעצמנו למען האחר.
ובזכות האחדות בתוכנו נזכה ל"ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד".
רוח המקום ורוח הבריות נוחה הימנו / הרב יובל שרלו
איך מוצאים חן? הצבתה של שאלה מלמדת על החשיבות הגדולה של מציאת חן, וראיית המידה הזו כמידה ראויה. ואכן, בספר משלי מלמד אותנו החכם מכל אדם את ההדרכות הבאות: "בני תורתי אל תשכח ומצוותי יצר לבך. כי אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך. חסד ואמת אל יעזבך, קושרם על גרגרותיך כותבם על לוח ליבך. ומצא חן ושכל טוב בעיני א-לוהים ואדם". ברוח הקודש של שלמה המלך הוא מלמד כי טוב לו לאדם למצוא חן הן בעיני ריבונו של עולם והן בעיני הבריות.
אלא שככל מידה, אין היא פשוטה כלל ועיקר. שכן מידה זו של מציאת חן דומה מאוד מבחינת צורתה החיצונית לחנופה, להעמדת פנים, למכירת העצמות הפנימית כדי לזכות לשבחן של הבריות, לרדיפה אחר הכבוד, ולעוד מידות שעיקרן הוא הצבת המטרה של זכיה בעמדה השיפוטית ולא האמת לעצמה. כל זה כמובן מודגש יותר כאשר אדם עוסק בניסיון למצוא חן בעיני הבריות, אולם גם כאשר מדובר על ריבונו של עולם אנו מכירים מדרשים המבקרים בני אדם על כך שהם מנסים לגנוב את דעת המקום, ולהעמיד פנים כאילו מדובר בצדיקות ובישרות לב.
מה אפוא המפתח למצות את המיטב שבמידה זו, ולא להפוך עצמך לזייפן המעמיד פנים? הבה נקרא מחדש את שכתוב בספר משלי. מציאת החן היא סיומו של תהליך. לא הצבת מטרתו, ולא פתיחתו. הקדמת שלמה המלך לדברים היא העצמת ההליכה אחר דברי התורה וקיום המצוות, עשיית חסד ואמת, ובעיקר– הפיכתם של כל אלה כחלק בלתי נפרד מ"לוח ליבך", לאמור: נח מצא חן בעיני ד' לא משום שהציב לו כמטרה למצוא חן. הוא היה כזה כי על רקע כל הסובב אותו הוא נותר נאמן, בלוח ליבו, לקריאה בשם ד' שהתחילה כמה דורות לפניו, לצדיקות וליושר, להימנעות מחמס ושמירת עצמו מהשחתה. על רקע זה הוא מצא חן בעיני ד', ועל רקע זה זכה שהעולם ימשיך ממנו.
ובצורה פשוטה יותר– לא לחינם הדגיש שלמה את הכפילות. מחד גיסא, לא העמיד את התורה כולה על מציאת חן בעיני הבריות. להפך, קודמת למשימות היא מציאת החן בעיני ריבונו של עולם, קיום מצוותיו והליכה בדרכיו. ריבונו של עולם שמעשיו של אדם נמצאים חן בעיניו– זו זכות עצומה, ומטרה ראויה לכוון את מעשינו לקראתה. מאידך גיסא, יכול אדם חס ושלום לדרוס את הבריות מתוך תפישותיו הרוחניות וההלכתיות. לא לחינם הדגישה המשנה באבות "כל שרוח הבריות נוחה הימנו, רוח המקום נוחה הימנו, וכל שאין רוח הבריות נוחה הימנו אין רוח המקום נוחה הימנו". מציאת חן בעיני הבריות, כאשר היא ממשיכה את מציאת החן בעיני המקום– אף היא נקודת מבחן לדרכו האמונית של האדם, ובאופן רחב יותר– לדרכה של כל תנועה הנושאת את שם ד' בעולם ומבקשת להופיע אותו. ההשלמה של שני אלה לאחד מהווה את המצפן הרוחני הראוי לכוון את דרכו של אדם בעולם.
(נח תשע"ט)
