הרב ד"ר משה רט (מכון עולמות)פרשת חיי שרה, או למעשה מיתת שרה, מפגישה אותנו לראשונה בתורה עם מנהגי קבורה ואבלות. יחס מיוחד כלפי המתים הופיע באנושות כבר מראשית ימיה, כפי שניתן לראות מקברים פרהיסטוריים שנמצאו. יש תרבויות שנהגו לקבור את מתיהן, אחרות נהגו לשרוף אותם והיו גם כאלה שחלקו להם כבוד בכך שאכלו אותם, הופכים אותם כביכול לחלק מהם.
גם האמונה בהישארות הנפש רווחת בכל העמים והתרבויות. יש הטוענים שהיא אינה מוזכרת בתנ"ך; זוהי טעות כמובן. במקומות רבים נאמר על המתים "נאסף אל עמיו", "שוכב עם אבותיו" וכדומה. אין הכוונה לקבורה עצמה, שכן בכמה מקרים נאמר ביטוי זה במרחק רב מהקבורה- כך למשל אצל יעקב, "ויגוע ויאסף אל עמיו", כאשר קבורתו היתה רק 70 יום לאחר מכן, וכן אצל אברהם ומשה, שלא נקברו לצד אבותיהם. ברור שהכוונה היא לכך שנפשו של המת הולכת לאותו מקום בו נמצאות נפשות בני עמו ואבותיו.
לעומת זאת, על מספר חטאים נאמר שעונשם הוא "ונכרתה הנפש ההיא מעמיה", "והכרתי אותו מקרב עמו" וכדומה. מה פירוש העונש הזה? היו שפירשו זאת כקיצור ימים או מיתה בלא בנים, אולם פירוש זה קשה, שכן מה יהיה דינו של אדם שחטא כשהוא כבר זקן ולו בנים ובני בנים? האם כולם ימותו בחטאו? לכן נראה שהכוונה הפשוטה היא כדברי חז"ל, שנפשו של אותו אדם תיכרת מקרב עמה, ולא יזכה לבוא לאחר המוות אל מקום המנוחה של עמו ואבותיו. הרי לנו הבטחה מפורשת של עונש לאחר המוות, וכדברי הרמב"ן, מכלל לאו אתה שומע הן- שמי שלא חטא בכך, נפשו תמשיך להתקיים.
מושג נוסף המופיע בתנ"ך הוא השאול, המתואר כמקום אליו יורדים הרשעים במותם. אולם, בשום מקום לא נאמר על הצדיקים שהם יורדים לשאול (אם כי היו צדיקים שחששו מכך, כמו יעקב). לעומת זאת, בתהילים מופיעים מספר תיאורים בהם ה' פודה את הצדיק מיד שאול ולוקח אותו אליו. זוהי האבחנה בין השכר והעונש שחז"ל קראו להם גן עדן וגיהנום.
החיים לאחר המוות אינם אפוא המצאה מאוחרת או "השפעה זרה" ביהדות. התנ"ך אמנם מתמקד בעולם הזה, אבל אין ספק שהיציאה ממנו אינה סוף הסיפור.
(חיי שרה תשע"ט)
