הרב שי פירוןלא פעם אני מבקש להגדיר לעצמי את ההבדלים המהותיים שבין שנות הלימודים בישיבה לבין השנים שאחריהן, חיים בקהילה דתית לאומית נורמטיבית. כוונתי לשוני מהותי ולא לשוני כמותי. ברור שבישיבה משקיעים יותר שעות בלימוד תורה, אבל אי אפשר להתעלם מהאיכות של הלימוד בשנות העשייה. אתה עוסק בענייני העולם הזה אבל הראש והלב כמהים אל הספר הפתוח שהשארת בחדר הלימוד. גם האיכות וההקפדה בשמירת המצוות איננה שונה מהותית. לפעמים חיי השגרה מזמינים דקדקנות הלכתית כביטוי לאמונה ולדתיות. גם מהבחינה החברתית, ה' הטוב הקרה לפנינו חברים, שותפים לשיחות עומק מטלטלות שיש בהן תרומה לחיים של משמעות.
לעניות דעתי, ההבדל הגדול נעוץ במקומה של התפילה. התפילות של הישיבה שונות באופן מהותי מהתפילות שאני חווה מאז. לא באורכן, אלא בתחושה שמטרת התפילה היא לא רק לבקשות ולמילוי צרכים אלא להנכחה של האלוקות בחיים. בישיבה הרגשתי שהתפילה היא מפגש, שיחה. בקהילה, השיח מסביבי מציג, בד"כ, את התפילה כמצווה או כצורך. אני מתבונן סביבי ורואה את חבריי הקהילה, את האתגרים המורכבים של חייהם: בריאות, פרנסה, זוגיות, חינוך. אני מתפלל עליהם כמו שביאר רבי אלימלך מליז'נסק: "האדם יש לו להתפלל תמיד בעד חברו שלעצמו אין יכול לפעול כל כך, שאין חבוש מוציא עצמו מבית האסורים. וכל אחד יש לו להתפלל בעד חברו ונמצא זה פועל לזה חפצו וזה לזה עד שכולם נענים". מאמין בתפילה, בכוחה, בהשפעתה.
לעיתים התפילה הופכת לבנאלית: מחפשים חזן מהיר יותר; ויכוחים מיותרים אודות התארכות התפילה (סיימנו ב– 10:43 ולא ב– 10:30…) ועוד. ההבנה שבתפילה מוטלת עלי החובה לדאוג לעצמי ולזולתי, שלכל מילה יש משקל, שאני זוכה לעמוד לפני הי"ת ומקבל ממנו מתנה גדולה: שעת התייחדות שנועדה להשפיע על המציאות בה אני חי– נשחקה. עד כמה שבית הכנסת הפך למקום חשוב בחיי הקהילה– מעמדה של התפילה נשחק. ועדות שונות, אירועים, קידושים, חסד נפלא. אבל מה עם התפילה?
בפרשה, שולח אברהם את עבדו למצוא אישה לבנו. הוא מצייד אותו בדברים הבאים: "ה' אֱ-לֹהֵי הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר לְקָחַנִי מִבֵּית אָבִי וּמֵאֶרֶץ מוֹלַדְתִּי וַאֲשֶׁר דִּבֶּר לִי וַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לִי לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת הוּא יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ לְפָנֶיךָ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי מִשָּׁם". האבן עזרא מבאר: "הוא ישלח מלאכו– תפלה". אתה רוצה שזה יצליח לך? תתפלל. התפילה היא דרך שבאמצעותה אני מנכיח את האלוקות בחיי. ההתמודדות עם סוגיית התפילה בקהילות, היא שאלה רוחנית עמוקה שיש לתת עליה את הדעת ולא לזלזל בה.
איך עושים זאת? מקימים חבורות תפילה; אחת לזמן תפילה ארוכה יותר; תפילה על חולים מתוך כוונה גדולה; תפילה מוזיקאלית; לימוד ביאורי תפילה ובעיקר התייחסות לבית הכנסת כמקום קדוש. יש לשמוח על התהוותו של מוסד הקהילה, אבל צריך לזכור שבית הכנסת הוא לא מתנ"ס. "בעוון שני דברים עמי הארץ מתים– על שקורין לארון הקודש ארנא [ארון], ועל שקורין לבית הכנסת בית העם" (שבת לב, א). הרב סולובייצ'יק מסביר: "בית־הכנסת, משכנה של כנסת ישראל הגדולה והנעלמה הוא, על פני הדורות כולם והתקופות כולן. בית־עם אינו אלא ביתם של בני דור ההווה. אולם, לא די בתפילה עם בני ההווה. יש לשאת תפילה עם עדת־הברית כולה, ..וממסתורין נורא זה נובעת קדושתו של בית־הכנסת. בעקבותיו נתלים ועומדים שלושה ממדי הזמן: העבר טרם חלף, העתיד כבר הינו, ואנו, העשרה, המניין ההווה, כורכים יחדיו עבר ועתיד…".
קדושת בית הכנסת נגזרת ממעמדה של התפילה, ומההבנה שביכולתה להשפיע על חיינו.
(חיי שרה תשע"ט)
