לצאת וללכת

לצאת וללכת
לזכרה של תמר אריאל ז"ל/הרב פירון שי

יש רגעים המקבלים את משמעותם בראיה רטרוספקטיבית. ערב סוכות, הגעתי הביתה ממשרד החינוך ממש סמוך לחג. זו היתה הפעם הראשונה בה נכנסתי לסוכה שלי כמו אורח. ניסיון להסיר אחריות, להיכנס לתוך החג בשקט ושלווה. אלא שאז הגיע טלפון מהרב מאיר נהוראי, חבר יקר ורבה של משואות יצחק. הוא מספר במהירות על מפולת שלגים ובת המושב, תמר, והצורך להפעיל את משרד החוץ, ועוד כהנה וכהנה. בשולחן החג אמרתי מילה, ככה, הזכרתי במה טיפלתי בשניות שלפני החג, הבענו תקווה ותפילה. התברר שהבת שלי ותמר למדו יחד. התחלתי להבין שלא מדובר בעוד מטיילת צעירה, אלא בדמות המהלכת קסם על מכריה.
השבוע, ראיתי סרט נפלא לזכרה של תמר, תיאור מפעים על דמותה של צעירה שהיתה גדולה מהחיים וחזרתי לפרשתנו: " וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה". יש שתי תנועות נפשיות. תנועה אחת היא תנועה של 'יציאה', עזיבה, נטישה. תנועה שניה של 'הליכה', הגעה, רצון לממש יעד וחזון ומטרה. רבקה מצווה את יעקב: "לְךָ אֶל לָבָן" וגם יצחק אומר לבנו:" קוּם לֵךְ פַּדֶּנָה אֲרָם". ובכל זאת, יעקב גם 'יוצא' וגם 'הולך'. לפעמים אנחנו צריכים 'לצאת קצת', להשתחרר, לראות את המציאות בפרספקטיבה אחרת. עוד לפני שבחרנו 'מה נעשה', 'לאן נלך', אנו רוצים לצאת.
אני מבקש לעיין בפסוק לאורו של מדרש חכמים:
"רבי שמואל בר נחמן פתח: 'שיר למעלות אשא עיני אל ההרים', אשא עיני אל ההורים למלפני (למורים שלי) ולמעבדני (ליוצרי).
מאין יבוא עזרי – אליעזר בשעה שהלך להביא את רבקה מה כתיב ביה? 'ויקח העבד עשרה גמלים' וגו' ואני לא נזם אחד ולא צמיד אחד.
…אלא 'עזרי מעם ה", 'אל יתן למוט רגלך אל ינום שומרך, הנה לא ינום ולא יישן' וגו' . 'ה' ישמרך מכל רע' – מעשו ומלבן, 'ישמור את נפשך' – ממלאך המוות, 'ה' ישמר צאתך ובואך' – ויצא יעקב".
בסופו של דבר, כל אחד מאתנו נושא עיניו אל מקורות ההשראה שלנו: ההורים, המחנכים והי"ת. החיים הם סוג של טיפוס הרים, עם עליות ומורדות וסערות שלג, ואיבוד כושר הניווט. מה אתה לוקח אתך לדרך? אליעזר יצא עם גמלים, עם מעטפת חיצונית. יעקב – מביא את עצמו. מה שיש לי – זה את עצמי. ואז – יוצאים, ומתפללים, ומקווים שה' יעזור.
יש עוד הבדל בין יציאה להליכה. יציאה כוללת אי וודאות; הליכה מגדירה מטרה. כשיש לך חוט שדרה אתה לא פוחד מיציאות.
בסרט בולטת הבהירות: מה מותר ומה אסור. בלי תחפושות, עם הרים (הורים, ראש אולפנא והקב"ה) שמלווים אבל לא משתלטים. נותנים לה מרחב ואפשרות בחירה עמוקה. זה אולי לא מתאים לכולם, אבל משהו בסרט קורא למחנכים לראות צעירים בעיניים אחרות: לא לפחד, לתת מרחב, להשיב תשובות שיש בהן עוצמה וכוח ולא רפיון, להאמין שיש אנשים מיוחדים עם דרך מיוחדת.
כשאתה בהיר, וחד, ויודע מה דרכך – אתה צנוע. גאווה היא תנועת נפש של אנשים חסרי ביטחון. "איזה חכם הלומד מכל אדם". היה בה יכולת ללמוד מכולם: ממצבים, מאנשים, מדעות שונות מבלי לוותר על המהות האישית. אמונה מרשימה מלאת עוז וענווה. אני מניח, כהורה וכמחנך, שבמחשבה ראשונה הייתי חרד "מה יהיה איתה". אבל, יש נשמות גדולות, נשמות של מרחב, כאלה שהדרך האישית הופכת אותם למה שהם. אסור לפחד מאנשים מיוחדים. צריך עוד כאלה. בעצם – כולנו יכולים להיות כאלה. כאלה שמסוגלים גם לצאת וגם ללכת.

(ויצא תשע"ט)