אם מתאחות אבנים זו לזו

פרשת ויצא מרובת סיפורים ומרובת מדרשים. מן המפורסמים שבהם: סיפור האבנים שהתקבצו והיו לאחת.
"כתיב 'ויקח מאבני המקום', וכתיב 'ויקח את האבן'. אמר רבי יצחק: מלמד שנתקבצו כל אותן אבנים למקום אחד, וכל אחת ואחת אומרת: עלי יניח צדיק זה ראשו. תנא: וכולן נבלעו באחד" (חולין צא ע"ב).
הגמרא בחולין מביאה במפורש את השאלה הפרשנית העומדת ביסוד המדרש: כשיעקב הולך לישון, הפסוק (כח: יא) מתייחס לאבנים ברבים: " וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם, וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו", ואילו כשהוא מתעורר, לאחר החלום, כתוב בלשון יחיד: " וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר, וַיִּקַּח אֶת-הָאֶבֶן אֲשֶׁר-שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו" (כח: יח). הסתירה מוסברת כשני שלבים: בתחילה אכן היו אבנים רבות, אך הן התלכדו לאחת.
האבנים הרבות על הזכות, מזכירות לנו סיפורים דרשניים אחרים הדומים להם: הויכוח על השאלה בחלקו של מי יקום המקדש, הויכוח בשאלה מי יזכה לרדת ראשון לים סוף (יש יותר מדעה אחת באשר לשאלה מי עשה זאת לבסוף), והסיפור הידוע בשם 'ריב ההרים' על ההרים בזמן מתן תורה המבקשים כל אחד את הזכות.
כדרכם של חז"ל, התבנית הסיפורית הזו לא מתחילה במדרש, אלא שואבת כבר מן המקרא: משל יותם ובו העצים מבקשים להם מלך ושם דוקא מתחמקים העצים מן השליחות, כל אחד בתואנה שונה, עד שרק האטד בעריץ מוכן לקחת על עצמו את המשימה.
במשל יותם מי שראוי מתחמק מן הזכות, ומי שזוכה לה, הוא דוקא הגורם השלילי והבלתי ראוי. בסיפור ריב ההרים (בפרט בגירסתו המוכרת, המובאת במדרש תהלים סח) יש היפוך של המגמה: הגאוותנים והשתלטנים לא יזכו לכבוד, כי אם רק הר סיני הצנוע והעניו.
זאת אולי, בעקבות גיבורי מקרא אחרים: אסתר שלא בקשה דבר, שאול הנחבא אל הכלים, ועוד.
הסיפור שלנו, על האבנים למראשותיו של יעקב, מציג דוקא פתרון שונה: לא אבן אחת זוכה לכבוד – הצנועה או הראויה ביותר, כי אם כולן יחד: הן מתלכדות לאחת וזוכות לכך כולן יחד.
מדוע?
מה ההבדל בין האבנים של יעקב, לבין למשל, ההרים בזמן מתן תורה? מדוע הפתרון במקרה הזה שונה? הרי לכאורה באותה המידה, ניתן היה לבחור כאן את האבן הצנועה והענווה, זו שאינה נדחפת עם כולם, ולתת לה את הכבוד להיות מונחת ביסוד השינה והחלום של אבי האומה יעקב.
את התשובה ניתן למצוא באופן שבו רומז מדרש בראשית רבה (סח יא) לסיפור האבנים:
"ויקח מאבני המקום … שנים עשרה אבנים נטל. כך גזר הקב"ה, שהוא מעמיד שנים עשר שבטים. אמר: אברהם לא העמידן, יצחק לא העמידן. אני, אם מתאחות הן שנים עשר אבנים זו לזו, יודע אני שאני מעמיד י"ב שבטים. כיון שנתאחו י"ב אבנים זו לזו, ידע שהוא מעמיד י"ב שבטים".
עד ליעקב היה דפוס הסיפור שונה. השאלה היתה מי הוא הראוי ביותר להיות ממשיך הדרך. או כפי הדעה הנוספת, המשלימה את התמונה (שם):
"רבנן אמרי: מיעוט אבנים שנים. אברהם יצא ממנו פסולת: ישמעאל וכל בני קטורה, ויצחק יצא עשו וכל אלופיו. ואני, אם מתאחות ב' אבנים זו לזו, יודע אני שאינו יוצא הימני פסולת".
החל מיעקב משתנה התמונה: לא על בחירה מדובר כאן, אלא על איחוי. על השלב האחרון בבניית הבסיס. יעקב יודע שהוא יזכה לכך שכל בניו ימשיכו אותו מתוך האיחוי של האבנים זו לזו. במקום שבו פגע יעקב, מקום המקדש, השלב הנדרש הוא שלב האיחוי. ירושלים לא נחלקה לשבטים. דומני שבימים אלה, לאחר בחירות מוניציפליות מרובות מאבקים, ולאחר סיבוב שני טעון בירושלים (שנכון למועד כתיבת שורות אלה תוצאותיו לא ידועות), טוב יעשו מנהיגינו אם יבינו כיעקב שהשלב שאנו זקוקים לו עכשיו הוא שלב האיחוי, שבו כל השבטים מתלכדים למטרה אחת.
(ויצא תשע"ט)