האתגר: יהדות ישראלית

האתגר: יהדות ישראלית
יאיר שלג
עמית מחקר בתכנית דת ומדינה של המכון הישראלי לדמוקרטיה
ביום שלישי הקרוב יחול צום עשרה בטבת, שנקבע לציון תחילת המצור על ירושלים בימי בית ראשון. לאחר השואה, קבעה הרבנות הראשית את היום הזה גם כ'יום הקדיש הכללי', היום שבו אומרים קרובי קורבנות השואה את תפילת הקדיש לזכרם של יקיריהם, שתאריך מותם המדויק לא נודע. זיכרון תחילת המצור מלפני 2,600 שנה אינו מספיק כדי ליצור תחושת אבלות אותנטית בימינו, וקביעת עשרה בטבת כ'יום הקדיש הכללי', שהעניקה לו רלוונטיות אקטואלית, 'הצילה' אותו מגורלם הנשכח יחסית של צום גדליה, תענית אסתר וי"ז בתמוז.
לא רבים יודעים ש'יום הקדיש הכללי' נקבע כשנתיים לפני שהכנסת קבעה את תאריך כ"ז בניסן כ'יום השואה והגבורה'. מדוע לא יכלו שני הגופים הממלכתיים הללו להסכים על תאריך אחד? תנועת העבודה, שהובילה את החברה הישראלית בשנותיה הראשונות, ביקשה ליצור 'יהודי חדש' מנוער מן המסורת היהודית הגלותית, ולחלן את המסורות הדתיות לבעלות אופי לאומי. ציון אבל השואה ביום שנקבע זה מכבר כיום אבל דתי על תחילת תהליך חורבן המקדש, לא התאים להם. יתר על כן: האתוס הציוני של אותם ימים היה אתוס אקטיביסטי מאוד. העובדה שבשואה הלכו מיליוני יהודים 'כצאן לטבח', הייתה קשה לעיכול ללוחמי הפלמ"ח והקיבוצניקים של אותם ימים. הם ביקשו אפוא לציין את זיכרון השואה ביום שבו היא ביטאה גם עמידה אקטיביסטית: יום כ"ז בניסן נבחר כיום המציין את חיסולו של מרד גטו ורשה, המרד הבולט ביותר של ימי השואה. הרבנות הראשית, מנגד, לא רצתה לוותר על בכורתה בקביעת תאריך האבל, ואף טענה שלא ראוי לקבוע יום אבל לאומי בחודש ניסן, חודש שבו אסורים ההספדים.
העובדות האלה ממחישות בעיות עקרוניות בעולם הדתי של ימינו. מבחינה דתית פנימית, מתבטא חוסר היכולת של העולם הדתי, ובעיקר עולם ההלכה שלו, להפנים בתוכו את המאורעות והשינויים הדרמטיים שהתרחשו בהיסטוריה היהודית של הדורות האחרונים. אפילו החורבן הגדול ביותר שידע העם היהודי בתולדותיו לא יכול היה לגרום לגדולי ההלכה להעז ולקבוע לזכרו יום צום חדש, והם נתלו ביום צום שכבר קיים ממילא בהלכה. יתר על כן: חורבן שישה מיליון יהודים לא יכול היה לגרום לעולם ההלכה להבין שחורבן כזה לא רק אמור להתיר, אלא להצדיק ולחייב, הספד ואבל גם בחודש ניסן. הרי אם נפטר יהודי כלשהו בחודש ניסן, נמצא הפטנט ההלכתי המגדיר את ההספד כ'דברי פרידה', ובכך הופך את הדברים מותרים לאמירה. האם פתרון יצירתי כזה יכול להתקבל ביחס לכל אדם פרטי, קל-וחומר לגבי גדול תורה, אבל לא על חורבן שליש מעם ישראל?
מבחינת היחסים עם החברה הכלל-ישראלית: יום עשרה בטבת נשאר כ'יום שואה' אך ורק בתחומי החברה הדתית. יתר על כן: גם בציבור הדתי-לאומי יום כ"ז בניסן, היום הלאומי-ממלכתי, הוא 'יום השואה' המרכזי. תהליך הישראליזציה של הציבור החרדי, מטמיע גם בקרב המגזר החרדי את חשיבותו של יום כ"ז בניסן.
פירוש הדבר שלישראליות, שימיה קצרים למדי לעומת היהדות הוותיקה, יש בכל זאת כוח משיכה אפילו ביחס לציבור החרדי. מכאן שהאתגר הגדול של דורנו הוא חיבור בין שתי הזהויות לכדי יהדות ישראלית: יהדות שמפנימה ומטמיעה את היחס העמוק לארץ, למדינה, לסמלי הממלכתיות שלה, לביטחון העצמי של עם שלראשונה מזה 2,000 שנה הוא רוב בארצו, אבל גם לצידו השני של המטבע: האחריות של עם ריבון לתת תשובות ראויות, גם הלכתיות, למעמדם של כל מי שהתקבצו תחת כנפי הישראליות, ובכלל זה נשים, בעלי נטיות מיניות שונות, וכמובן גם הלא-יהודים. בגולה יכלה כל קהילה לחיות את חייה לעצמה. המרחב המשותף של הריבונות מטיל אחריות לדאוג לכולם.
(וישב תשע"ט)