הרב ד"ר צחי הרשקוביץ (אונ' בר אילן)בפרשת שמות אנו מגלים את התנהלותם הראשונה של בני ישראל כאומה, ואת חששו של פרעה מלך מצרים מפני הישות הגדלה והולכת הזו. קריאתו של פרעה למיילדות מבטאת את האימה שאחזה בו, את עומק האיבה שחש כלפי מי שמסכנים, תינוקות שאפילו אינם בני יומם. אין זו הפעם האחרונה בהיסטוריה בה שונאי ישראל יכוונו את חיציהם לילדים חסרי ישע יהודים, בהרגישם שדווקא כח חיים טבעי ואיכותי זה הוא המסכן את הנכרי, או כפי שהיטיב לבטא זאת י"ל פינסקר, אבי חיבת ציון החדשה: "יודופוביה".
המענה הרוחני והגשמי לאיבה כזו מגיעה מאותן מיילדות גיבורות שלא שעו לעצתו/הוראתו של מלכן האכזר, והחיו את הילדים. הכתוב מתאר אותן בתואר נעלה (שמות א, יז): "וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱ-לֹהִים". לא ניכנס כאן לשאלת זהותן של המיילדות, ומוצאן האתני, סוגיה חשובה בפני עצמה, אלא רק לשאלה מנין לו לכתוב שהן יראות א-להים. רבותינו דרכו כאן בשתי דרכים, שמהן ניתן ללמוד דבר או שניים על הבנתם את המושג יראת ה', ואת ערכו של המוסר האנושי גם כן. הדרך האחת מוצאת את יראתן של המיילדות בעבודת ה' ישירה וגלויה שלהן, כפי שמנסח את הדברים רש"ר הירש:
"מעתה נדרשו המיילדות, בהיותן נשים ישרות, להשתדל בכל כוחן ולפעול לפי מיטב כללי אומנותן, לכרוע ברך ולהתחנן אל ה', לבל יוולד תינוק ללא רוח חיים, ולבל יהיה בו כל פגע, – שלא יחשדון, שבמצוות המלך עשו מאומה או חדלו מעשותו, וסיכנו בכך את חיי הילד".
לאמור, הן פנו אל ה' בבכיה ובתחנונים, נוסף על מלאכתן הקבועה של שיפור הולד והבראתו. מנגד, רבים רבים מחכמי ישראל הבינו בפשטות שעצם נטייתן של המיילדות אל מידת החסד, אף במחיר סיכון עצמי עצום, היא היא הביטוי העמוק של יראת ה' שלהן. כלומר, האינטואיציות המוסריות הבריאות והחיוביות של המיילדות הן יראת ה' ברובד העמוק של המילה. הן יראות לא מפני מה שייעשה להן, ולא מפני שיחשדון בהרג, בחינת חרב פיפיות של סכנה, אלא פשוט מהמעשה הנלוז עצמו של רצח תינוקות חסרי ישע הן יראות, מהשחתת צלם הא-להים של התינוקות, שיש בו השחתת צלמן שלהן.
החסד היותר נעלה שמתגלה במציאות הוא לאו דווקא החסד שהאדם הגיע אליו כתוצאה מחשבונות, דתיים ואנושיים כאחד, אלא חסד שפורץ מהאדם בטבעיות, שמבטא את יראת ה' שטבועה בו, ולא כזה שבעקבות יראת ה' נדרך ונזקק אליו, בתהליך של חשיבה ועשייה רציונאלית, שפעמים רבות מהולים בה גם אינטרסים.
אך לא מכבר נפרד עם ישראל מאחת ממאורות הדור, כלת פרס ישראל על חסדיה הרבים, על מפעלה הרוחני-גשמי שכל כולו עשיית חסד וטוב עם כלל ישראל באשר הם, הרבנית ברכה קאפח זצ"ל. לא שחס ושלום יש בכך הקטנה של אישיותה, שהיתה נשואה למאור הדור, מגלה עמוקות, הרב יוסף קאפח זצ"ל, דיין בית הדין הגדול וגואל נכסי צאן הברזל הרוחניים של עמנו, אלא שלעתים דומה שהקשר הזה מעמעם את תרומתה שלה, של שפרה ופועה של דורנו, שלחמה מלחמת קודש יומיומית נגד מחסור ומצוקה, נגד כל צרה שהתרגשה ובאה על כל אדם בסביבתה הקרובה והרחוקה.
עוד בחייה זכתה הרבנית קאפח להיות אגדה של ממש, ויעידו על כך כל הפרסים והעיטורים שזכתה בהם, שלעולם לא הסיחו את דעתה מעיקר מפעלה, ושמעולם לא הניחה להם לסנוור את עיניה ולשנות את ארחות חייה הצנועים. קל וחומר לאחר מיתתה, כאשר חסרונה מורגש אצל כל החלכאים והנדכאים שנהנו מזיווה, וגם אצל החברה כולה, בהעדר עמוד החסד הכביר הזה מקרבנו, שהפך את החברה שלנו להיות טובה וראויה יותר, זכאית יותר לפני המקום. כך כתב בעלה המנוח, ר' יוסף קאפח זצ"ל, בכתביו (חלק א, מאמר "מושג הצדקה בתורת ישראל"):
"מעשה הצדקה אינם בחינת חסד והתחסדות, אלא מילוי חובה. מילוי חובה שיש בה גם משום זכות, זכות משתי הבחינות: זכות לנחול חיי עולם, חיי עד, חיי נצח, עין לא ראתה אלקים זולתך, וחיי שלום ושלוה גם בעולם הזה […] מי יתן ונשים אזנינו כאפרכסת, נפקח עינינו ונרחיב לבנו להבין קבלת ומסורת חכמנו, ואת ידינו נפתח לרווחה למפעלי צדקה, מפעל צבורי שמטרותיו חיוביות, ובכך נעודד מפעלי חסד לתועלת העניים. נזכה לגמול טוב לעולם הבא, ונפרוק מעלינו עול נוגסים ולוחצים […] על כך הרי הבטיח הקב"ה לעושה הצדקה לשלם לו. ואם הקדוש ברוך הוא בכבודו ערב לו, האם לא יאמינהו?! אזכיר כאן דברי רב סעדיה גאון בפירושו למשלי י"ט 'מלוה ה' חונן דל וגמולו ישלם לו' – פסוק זה אומר, אל תחשוב שהכסף אשר אתה נותן לצדקה שאתה אבדת אותו, כי אינך אלא מפקידו ושומרו בידי נפקד נאמן, בידי אדון העולם יתרומם ויתעלה, ואינו כסתם פקדון שמשפטו בדיני בשר ודם, שאין הנפקד חייב באחריותו, אלא הרי הוא כמלוה, שהלוה חייב באחריותו עד שיחזירנו, כך ערב הקב"ה לנותני הצדקה שהוא ישלם להם הגמול".
עם זאת, רעייתו של הרב קאפח לא היתה זקוקה לעידוד ודחיפה כאלה, שהרי היא נתנה הרבה מעבר למה שהיה לה, הנהיגה כקברניט מפעלי חסד אדירים, מתוך חוסר חשיבה על העצמי, על האנוכיות שלה ושל משפחתה, ממש מתנת חסד של מידת החסד הא-להית לעולם. מי יתן לנו תמורתה?
(שמות תשעד)
