50 סוגי סופגניות

התיאולוגיה הנוצרית חילקה את התורה לפרקים (מיוחס לסטיבן לנגטון מימי הביניים). לדידם, "ויגש יהודה…" הוא פסוק 18 מתוך 34 פסוקים בפרק. לא כן חושבת היהדות. "ויגש", הוא התחלה של פרשה חדשה…
ליהודה שלשה שיאים המציירים תנועה של v (וי). השיא החיובי שבו חדר יהודה לתודעתנו הוא- "וַיֹּ֥אמֶר יְהוּדָ֖ה אֶל ־אֶחָ֑יו מַה־בֶּ֗צַע כִּ֤י נַהֲרֹג֙ אֶת־אָחִ֔ינוּ וְכִסִּ֖ינוּ אֶת־דָּמֽוֹ". האמירה הזו מעידה על האיש, על סגנונו, מחשבותיו, אופיו. בתחתית הv-, מגיע יהודה אל נקודת השפל וההמראה של חייו- "וַיַּכֵּ֣ר יְהוּדָ֗ה וַיֹּ֙אמֶר֙ צָֽדְקָ֣ה מִמֶּ֔נִּי". מכאן והלאה הפוקוס המקראי המבוטא באמצעות פסוקים רבים, מציב את יהודה בראש אחיו לכל מילי. האיש עולה במעלה הענף הימני של ה-v ומגיע יהודה לשיאו במעשה אשר עשה מול המלכות המצרית העוינת – "ויגש יהודה".
הפועל הטריוויאלי – ויגש, מבטא את נכונות יהודה להיכנס למלחמת חייו כדי להציל את אחיו בנימין ולעמוד בהבטחתו לאביו. "ויגש יהודה" הוא הביטוי המעשי של מימוש הערבות אותה נתן לאביו. שלשה שיאים אלו מציירים באופן סכמטי את רעיון התשובה. מכאן שהסגנון של מלכות יהודה, בראייה ההיסטוריוסופית הוא סגנון של תשובה. בכל תשובה יש התעוררות, דינמיות, התקדמות. ויאמר (יהודה אל אחיו), ויאמר (צדקה ממני), ויגש (יהודה). בכל השלבים הללו, קיימת התייחסות של יהודה אל האחר (אחיו, תמר, יוסף). יהודה פועל בשירות אחיו, משפחתו, עמו. במילה ויגש עובר יהודה ממילים למעשים.
מנגד, בבואנו לצייר את הסכמה המלכותית של יוסף הצדיק נגלה כי מדובר על קו ישר הנמצא בעלייה מתמדת המגיע לשיאו במילים 'אני יוסף'. בניגוד לסגנון המלכותי של יהודה, יוסף מלכד את אחיו סביב אישיותו. הוא במרכז, לא אחיו, בדיוק כפי שהוא חלם. המילים 'אני יוסף' מתחילות במילה 'אני'. במציאות מתנגש ה'אני' של יוסף עם ה'ויגש' של יהודה.
תפקידו של משיח בן יוסף הוא להיות הכנה חומרית לבואו של משיח בן דוד, בדיוק כאשר עשה יוסף במצרים בכלכלו את משפחתו לפי הטף. נדמה כי גם משיח בן יוסף שלנו כבר עשה את שלו. 50 סוגי סופגניות בחנוכה מהוות הוכחה מספקת לקיומו החזק של עולם החומר בעולמנו. הגיע זמן הבירור באשר לזהותנו הלאומית, הרוחנית, המטאפיזית. הגיע זמנו של משיח בן דוד.
(וישב תשע"ט)