אבי רט (מנהל חינוכי ועורך התלמוד הישראלי [מדיסון])כאשר התורה שמה פסוקים סמוכים אחד לשני היא רוצה להפנות את תשומת ליבנו לכך שקיים קשר בין הדברים. וכאשר התורה מבקשת מאיתנו ללמוד לדורות את סיפור גלות מצרים, היא מבקשת גם ללמדנו את עניין הגלות והרקע לשנאת ישראל.
וכי למה שלא ישנאו אותנו, את היהודים ש'מתחמנים', 'מקמבנים' ודואגים לעצמם?
בהתחלה זה מתחיל די תמים. לאחר תדריך שנותן יוסף לאחיו מה להגיד לפרעה, הם בסך הכל מבקשים בקשה תמימה – "לָגוּר בָּאָרֶץ בָּאנוּ… וְעַתָּה יֵשְׁבוּ נָא עֲבָדֶיךָ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן". המילה לָגוּר נראית תמימה – לָגוּר זה משהו ארעי, וגם ארץ גושן היא מקום רחוק ולא מאיים על כלום. כך זה מתחיל- ואיך זה נמשך? פרעה מגיב לבקשתם ואומר ליוסף- "אֶרֶץ מִצְרַיִם לְפָנֶיךָ הִוא בְּמֵיטַב הָאָרֶץ הוֹשֵׁב אֶת אָבִיךָ וְאֶת אַחֶיךָ יֵשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן".
לאחר קבלת האישור הזה מפרעה, מה עושה יוסף? "וַיּוֹשֵׁב יוֹסֵף אֶת אָבִיו וְאֶת אֶחָיו וַיִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזָּה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּמֵיטַב הָאָרֶץ בְּאֶרֶץ רַעְמְסֵס כַּאֲשֶׁר צִוָּה פַרְעֹה. וַיְכַלְכֵּל יוֹסֵף אֶת אָבִיו וְאֶת אֶחָיו וְאֵת כָּל בֵּית אָבִיו לֶחֶם לְפִי הַטָּף". הוא מושיבם בְּמֵיטַב הָאָרֶץ, ודואג לכל צרכיהם, וכך הם חיים בנחת וברווח תחת חסות יוסף.
ומה קורה עם העם המצרי? פסוק אחר כך יתאר לנו בדיוק את הניגוד בין אחי יוסף לבין המצרים- "וְלֶחֶם אֵין בְּכָל הָאָרֶץ כִּי כָבֵד הָרָעָב מְאֹד וַתֵּלַהּ אֶרֶץ מִצְרַיִם וְאֶרֶץ כְּנַעַן מִפְּנֵי הָרָעָב". אז איך שלא ישנאו אותנו כאשר בשעה שהם גוועים ברעב, יושבים היהודים בְּמֵיטַב הָאָרֶץ, אוכלים מפריה ושבעים מטובה בחסותו של היהודי המשנה למלך? מה הפלא ששונאים אותנו? התורה מתארת את מצב המצרים בשפה של רעב ועבדות, בשעה שהיהודים פרים ורבים.
ולכן, ממש לא ייפלא כי די בסמוך לפסוק הזה של "וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד", יופיע הפסוק "וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף". הוא יזהה את התהליך, ההתבדלות, הפערים וההשפעה היהודית חסרת הפרופורציות לגודלם היחסי, ומסקנתו ההגיונית לשיטתו תהיה ברורה: "וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ. הָבָה נִּתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ". הפעולה הראשונה, כדרכם של שונאי ישראל, תהיה פגיעה בכיס והקמת מחנות עבודה, כפיה וגטאות: "וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה אֶת פִּתֹם וְאֶת רַעַמְסֵס".
גלות מצרים היא האב טיפוס של כל הגלויות כולן. אותה נראה וממנה נלמד ונסיק את שלוש המסקנות:
א. אין שום יכולת קיום לעם היהודי בגולה. תמיד ישנאו את העם היהודי, עם סיבה או בלי. כשהוא עני יאמרו עליו שהוא פרזיט וטפיל, כשהוא עשיר יאמרו עליו שהוא משתלט על העולם, וכן הלאה על זאת הדרך.
ב. לאורך כל ההיסטוריה היהודית תמיד לאחר השפע של 'וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד', יופיע הפסוק הבא ובכנפיו מציאות חדשה – "וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף". את סמיכות הפסוקים הזו למדו על בשרם יושבי סיר הבשר לתפוצותיהם ולדורותיהם, שהיו בטוחים ש'לנו זה לא יקרה' ולצערנו קרה גם קרה, פעם אחר פעם.
ג. והמסקנה השלישית- "וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקיכֶם שֹׁכֵן בְּצִיּוֹן הַר קָדְשִׁי וְהָיְתָה יְרוּשָׁלִַם קֹדֶשׁ… וִיהוּדָה לְעוֹלָם תֵּשֵׁב וִירוּשָׁלִַם לְדוֹר וָדוֹר… וה' שֹׁכֵן בְּצִיּוֹן" [יואל ד'].
(ויגש תשע"ט)
