הרב ד"ר רונן לוביץ (רב ניר עציון, נשיא תנועת 'נאמני תורה ועבודה')יהודה ויוסף הם שני מנהיגים מובהקים, ולא במקרה יצאו דווקא מהם מנהיגי ישראל בדורות אחריהם. דרכי המנהיגות שלהם היו שונים, אך המכנה המשותף ביניהם מתבטא, לדעתי, במסירות שהם גילו למען המשימה, וביכולתם לבטל את האגו האישי למען השליחות שלנגד עיניהם.
יוסף גילה תכונות אלה מראשית הופעתו לפני פרעה, כאשר העז להשיא עצות לפרעה כיצד להתמודד עם הרעב שיגיע. התגובה הטבעית של פרעה היתה אמורה להיות: "הזמנתי אותך בתור פרשן לענייני חלומות, מי אתה שתגיד לי מה לעשות?!". ברם, יוסף חש אחריות, וכאשר ראה לנגד עיניו משבר עולמי של רעב, היה מוכן להסתכן כדי לסייע לפתור אותו. ואכן עם מינויו למשנה למלך בממלכה המצרית יוסף השקיע את כול כוחו בהספקת מזון לאוכלוסייה הרעבה ללחם, תוך שנקט צעדים לא פופולריים של ניוד אזרחים, והלאמת מטלטלין ומקרקעין, ובלבד שיצליח במשימה.
כאשר החליט יוסף להתוודע אל אחיו הוא פקד: "הוציאו כל איש מעלי", על מנת לחסוך מאחיו את הבושה שבהתוודעות אל מול פניהם המשתאות של המצרים. בכך סיכן יוסף את עצמו מתוך אלטרואיזם ואהבת אחים, שהרי תגובת אחיו היתה עלולה להיות תוקפנית, וכדברי חז"ל הם היו "גיבורים ומרי נפש כדב שכול וכלב אריה", אך יוסף אמר לעצמו: "מוטב אהרג ולא אבייש את אחי בפני המצרים" (ב"ר, צג, ט, תנחומא ויגש ה). בעת שהתוודע לאחיו יוסף הכריז: "…כי למחיה שלחני האלקים… וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱ-לֹהִים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ… וְעַתָּה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱ-לֹהִים" (בראשית מה, ז-ח). שלוש פעמים מופיעה בדברי יוסף ההגדרה העצמית שלו: אני שליח! אינני אלא כלי לביצועה של שליחותי בעולם, ולכן אינני נוטר טינה והעיקר מבחינתי הוא ביצוע תפקידי בעולם.
יהודה מגלה תכונות של מנהיגות כבר בראשית הדרך, כשהוא תופס פיקוד ומציע למכור את יוסף, כדי להבטיח את הישארותו בחיים. בהמשך הוא מפגין כנות, כשהוא מודה במעשה תמר, למרות שהוא צפוי לספוג ביוש ציבורי גדול. מאוחר יותר הוא מגלה תעצומות נפש מדהימות כשהוא מקבל על עצמו ערבות לבנימין: "אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ". חשוב מכך: הוא נאה דורש ונאה מקיים, ובעומדו לפני יוסף הוא מוכן לקיים את הבטחתו: "ישב נא עבדך תחת הנער", כדי לחלץ את אחיו מציפורני המשנה למלך. חז"ל חידדו נכונות זו עוד יותר ופירשו שהפועל "ויגש", שנאמר על יהודה, הבא לשטוח דבריו בפני יוסף, מבטא את מסירותו הטוטאלית של יהודה, שהיה מוכן לגשת למלחמה, לפיוס ולתפילה גם יחד, ואף קיבל על עצמו "להיות מנודה בעוה"ז ובעוה"ב" (תוספתא ברכות פ"ד).
אולם היה הבדל גדול בין יהודה ליוסף. יוסף פעל בסמכות הכוח, ואילו יהודה פעל מכוח הסמכות. יוסף היה בעל מעמד רשמי, שהקנה לו יכולת מרחב פעולה ויכולת אכיפה, וגדלותו היתה בכך שהשתמש בהם ביושר ובאחריות ומתוך מסירות לתפקידו. גדולה יותר היא מנהיגותו של יהודה שהיה מונע אך ורק ממסירות מוסרית, ומיוזמה אישית, וקיבל על עצמו משימות וולונטריות, בהן התבלט כמנהיג.
בהמשך הדרך עתידים יהודה ויוסף להפוך לשתי מלכויות מתחרות, כאשר מלכות אפרים, בדומה לאבי השושלת, יוסף, פעלה בכוח, ואילו במלכות יהודה היתה הרוח. גם לעתיד לבוא משיח בן יוסף עתיד לפעול בכוח ולהוביל מלחמות, ואילו משיח בן דוד הבא מיהודה, יוביל ברוחו הגדולה למלכות של מנוחה ושלום.
השאלה מיהו המנהיג הראוי עומדת במוקד השיח הציבורי בארץ חדשות לבקרים, ומפרשתנו נלמד שאת התשובה יש לחפש בראש ובראשונה בתכונות האופי, בתודעת השליחות ובגילוי נאמנות לערכים ובמסירות לציבור. גם בזמננו יש מנהיגים הפועלים בסמכות הכוח שמעניקה להם המשרה הרשמית, ויש הפועלים מכוח הסמכות שנובעת מאישיותם, יזמתם ופעילותם הוולונטרית. אלה כמו אלה נחוצים וחשובים, אך חשוב מכל שמנהיגים ישאבו השראה מיהודה ויוסף, דגמי-על של מנהיגות.
(וישב תשע"ט)
