טוב שם טוב משמן טוב

"ויאמר פרעה ליעקב כמה ימי שני חייך" (מז/ח)
הייתי בטוחה שארצה לכתוב השבוע על נקמה, ועל כמה יוסף פעל בגדלות נפש וויתר עליה, למרות מתיקותה, ובאמת סלח לאחיו.
אבל דווקא נקודה אחרת נגעה בי יותר – הסצנה בה יעקב מגיע למצרים ופוגש את פרעה, ה"סנדק החורג" של יוסף הכוכב הפוליטי, ממש מפגש הורים.
אני מדמיינת את פרעה מקדם את פניו של יעקב בהתרגשות, יוסף הרי סיפר לו עליו, על האבא העתיק והאהוב. כחלק מטקטיקת סמול טוק יהודי, יעקב מרביץ מספר לא מבוטל של ברכות לפרעה, וזה המצרי המשודרג שואל אותו – "סלח לי על הנימה האישית, אבל בן כמה אתה?"
ויעקב מחייך בביישנות ועונה: "130, אבל מי סופר…"
ואז פרעה, במחווה של יד אחת על החזה ואחת נינוחה על מעקה הכסא, כאילו היה אחרונת הפולניות אומר ליעקב – "די,אני לא מאמין!!! אתה לא נראה יום מעל 110"
ושניהם צוחקים ושמחים, והדרך מכאן ועד לקבלת שטח מחייה קלה ובטוחה.
וכל זאת למה? במילה אחת – "ייחוס".
בשתי מילים- "משפחה טובה". א פיינא מישפוחה.
עד אותו היום פרעה ראה את יוסף כיתום, כבן בלי בית, אלמוני שהופיע והפתיע. ופתאום, הוא מכיר את כל האחים והאבא, ממש סצנה של "לה פמילייה".
כעת יוסף הוא בעל עבר, ולא סתם עבר, אלא הוא נצר למשפחה מכובדת וחשובה.
מלח הארץ פוגשים את מלך הארץ.
זה מעלה את קרנו של יוסף, וגם את קרנו שלו בעיני עצמו.
כי הנה, הוא לא סתם מינה ארחי פרחי לתפקיד נכבד, אלא באינסטינקט זיהה בחור מורם מעם.
הוא יכול לטפוח לעצמו על השכם המלכותית, "פשש… יצאתי גדול, עליתי עליו מההתחלה".
אז כן, יש פה מסר עדין אך מוצק. השם שלנו, המשפחה בה גדלנו, יש לה תפקיד חשוב ביותר בעתידנו, והבית בו גדלנו ניבט מאיתנו גם אם ניסע למחוזות רחוקים.
טוב שם טוב משמן טוב.
(ויגש תשע"ט)