איפוק

אבינו הזקן עלול למות, בהילקח ממנו בנימין. אנא אפשר לנו למנוע אסון ושלח את הבן בחזרה! כך תובע/ מבקש/ מתחנן יהודה בפני שליט מצרים ומעמיד את חייו שלו בסכנה.
"וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק, לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו, וַיִּקְרָא, הוֹצִיאוּ כָל-אִישׁ מֵעָלָי" (בראשית מ"ה, א').
מה חש יוסף בשמעו על מצוקת אביו, בדידותו, כאבו וגעגועיו? האם עלה בדעתו כי כל השנים סבור היה אביו שנטרף? האם התחרט על הנתק שכפה על שניהם? האם כעס על אֶחיו? שאלות אלה ואחרות נותרות עבורנו חידה.
קשה לדמיין את עוצמת הרגשות, שככל הנראה, יוסף חווה במפגש המתואר. לכן אך טבעי ש: "וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק".
"איפוק", עניינו משמעת וריסון עצמי, מיומנות שעיקרה מנטלית. במובנים רבים תכליתו של החינוך, ובכלל זה של החינוך למצוות, היא הקנייה של יכולת זו. ההלכה היהודית מגדירה לנו זמנים, מקומות וגבולות התנהגותיים במסגרתם עלינו לקיים את ה"מעשה" – הפרקטיקה הדתית. בהקשר זה הפרעת קשב וריכוז וקשיי ויסות חושי ורגשי למיניהם, הנפוצים כל כך בדורנו, מציבים אתגר לא מבוטל לעיצובה של זהות יהודית הלכתית.
עם זאת, לצד קשיים אובייקטיביים שונים, פעמים רבות אנו טועים ו"מכשירים", באמצעות הביטוי: "לא יכולתי להתאפק", חולשה אנושית שעיקרה רפיון או קושי מוטיבציוני בדחיית סיפוקים, ומאפשרים לעצמנו לסטות מתכנית או מיעד התנהגותי שהציבו לנו באופן חיצוני או שהצבנו אנו לעצמנו. יש ביננו המגדילים לעשות ומצרפים ארומה וכחנית אידאולוגית לאי עמידה בלו"זים, במשימות, בהסכמים.
"וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק", האומנם?
קריאה מתונה ואחראית של הפסוק בשלמותו מלמדת אותנו כי לא רק שליט על מצרים היה יוסף, אלא שליט מחונן על רוחו שלו. יוסף ריסן לאורך שנים וגם בהאזינו לדברי יהודה, את המיית ליבו ותחושותיו כלפי בני משפחתו וקורותיו וטרם הִגלותו לאחיו, מתוך חסד וקשב עמוק, הוא המשיך להתאפק ופעל להרחקת המִצְרִים מעליו, על מנת שלא יתביישו אחיו בפניהם. משאלו יצאו – רק אז פסק מלהתאפק (רש"י, "שפתי חכמים" במקום).
"לא התאפקת – לא נורא, העיקר שניסית", אנו נוטים להגיב בסלחנות גורפת מדי. יהודה וגם יוסף מלמדים אותנו כי עת להתאפק ועת לגשת ולהפסיק להתאפק, ובלבד שנבחר לפעול מתוך אחריות ומחויבות מוסרית וערכית.
(ויגש תשע"ט)