קונקשיין בחרן?! מפרט ומכלל

הפרשה פותחת בציווי אותו נצטווה אברהם: "לֶךְ־לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (בראשית י"ב א'). הניסוח של הפסוק באופן הולך ומתמקד מהכללי "מארצך", לספציפי "וממולדתך", ולאישי "מבית אביך" בא להבליט את הקושי בביצוע הציווי – לא קל לאדם להתנתק מארץ אליה הורגל, אך הכי כואב להתנתק מבית אבא.

מעיון בסוף פרק י"א: "וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת־אַבְרָם בְּנוֹ… וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ עַד־חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם" (ל"א), עולות מספר קושיות, וביניהן, אם אברם כבר עזב את אור כשדים יחד עם אביו, כיצד ניתן לצוותו עתה לעזוב את מולדתו? מהי הסיבה שתרח עוזב בכלל את אור כשדים עיר חשובה במזרח הקדום ולצאת לחרן?

הרמב"ן מתרץ וכותב "ותרח אביו ואברהם היה בליבם מן היום ההוא שניצל (מאור-כשדים), שיילכו אל ארץ כנען להתרחק מארץ כשרים מפחד המלך…" (י"א כ"ח). דהיינו, העזיבה נובעת מהיות אור-כשדים מסוכנת למשפחת אברהם. הרב אהרן ליכטנשטיין מבאר שעלייתו של אברהם מתחילה כפי שמתחילה התנועה הציונית של הרצל. ישנן רדיפות בגלל זהות יהודית ובגלל דבקות בד', מתוך אמונה וערכים, ואברהם מרגיש צורך לברוח. נקודת המוצא שלו אינה המשיכה לארץ, החזון, אלא הבריחה מאור-כשדים. אברהם עולה מארצות המצוקה, מעמק הבכא. אבל בהיותו בחרן, בחניית ביניים, אברהם מצטווה "לעשות מה שעלה בדעתו "ללכת ארצה כנען". בתכניתו הפרגמטית מופחת רוח א-לקים. כאן נקודת ההצטלבות בין תכניותיו של אברהם לתכנית ההשגחה לשתול אותו בארץ ישראל.

פרשנות זאת מבוססת על ההבחנה שהבחין הרב סולובייצי'ק בין שני סוגי ברית שנכרתו בין עם ישראל לבין א-לוקים, ברית גורל וברית יעוד (מאמר 'קול דודי דופק'). ברית גורל כפויה על האדם, הוא משועבד לה. היהדות כפויה על האדם היהודי. לעומת זאת, ברית היעוד מציינת אידיאל שאדם פונה אליו מרצונו החופשי. בשני המאפיינים של תהליך הגיור –מילה וטבילה, מוצא הרב סולובייציק את האבחנה בין שתי הבריתות. המילה מציינת השתייכות לגורל היהודי, ואילו הטבילה, התקדשות ליעוד היהודי. תכניתו הראשונית של אברהם ויציאתו מאור-כשדים הן במסגרת הזיקה לגורל. הציווי "לך לך" הופך את מסגרת הגורל למסגרת הייעוד, הופך מקום שאמור להיות מקום מקלט לנחלת ד'. עם כל זה, שהמטרה הראשית של הציונות הייתה מפלט מדיני, יש לזכור כי השאיפה שלה דווקא לא"י ינקה משאיפת כל הדורות לארץ. לאחר הציווי לאברהם אין עוד יהודי המסוגל לחשוב על הארץ שלא כארץ מיוחדת, ארץ נחלת ד'. (יום העצמאות, בית מדרש וירטואלי).

אחד הגורמים להבדלים בין אישיים באינטראקציה שבין האדם לסביבה היא התורשה. כתוצאה מכך, הסביבה יכולה להשתנות, אך לכל מקום הוא מגיע מהסביבה הקודמת בה שהה אשר בה הוא התעצב בהתאם לפוטנציאל העיצוב הפנוטיפטי שלו.

במאמר מרתק של הרב שטיינזלץ זצ"ל, מסתייע הרב ב'ברייתא דר' ישמעאל' כמטפורה ליחסי הגומלין שבין הפרט והכלל, האדם והסביבה. בברייתא זו נאמר "מכלל ופרט, מפרט וכלל, כלל ופרט וכלל, אין אתה דן אלא כעין הפרט, מכלל שהוא צריך לפרט, מפרט שהוא צריך לכלל". סיפור בריאתו של אדם הוא אחת מנקודות-הציון של השקפת-עולם זו. בניגוד לשאר המינים, האדם נברא יחידי, אף ללא בת זוג. לאמר, תחילתה של האנושות, אינה במשפחה או בקבוצה אלא בפרט, באדם היחיד,  "לפיכך נברא האדם יחידי, ללמדך שכל המאבד נפש אחת מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת, מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא" (סנהדרין ל"ז ע"א). כלומר, שגם לאחר מכן, כאשר קיים ציבור שלם, עולם שלם מלא בני-אדם, עדיין נשאר היחיד בבחינת עולם מלא. כיוצא בדבר רואים גם בעניין אחר, תחילתו של עם ישראל אף היא ביחיד, באדם אחד, אברהם, שממנו נוצר לאחר מכן הכלל.

אין לתאר קיומם של חיים יהודיים אלא בתוך ההקשר של המשפחה, של המניין, של הקהילה, של השבט ושל העם. העונש החמור ביותר הוא בדבר הכורת את האדם מן הקהל, מן הכלל. תמונת-עולם זו, העולה ממקורות רבים, מעמידה את מערכת היחסים בין הפרט לבין הכלל כמעט כמו מערכת ביולוגית, קיומם של הכלל, של הקבוצה, הוא המטרה, כאשר הפרטים הם החלקים המשתנים, הבלתי-חשובים, בשמירתו של הכלל ובקיומו. ואולם תמונה זו אינה שלמה, ויש גם נקודות-ראות אחרות.

יחזקאל הנביא מדבר בצורה חריפה על המצפים להינצל בזכותם של היחידים, "ארץ כי תחטא לי למעל מעל ונטיתי ידי עליה ושברתי לה מטה לחם… והכרתי ממנה אדם ובהמה. והיו שלושת האנשים האלה בתוכה, נח דניאל ואיוב, המה בצדקתם ינצלו נפשם" (יחזקאל י"ד ב'-י' והלאה). כאן יוצא הפרט ממסגרתו של הכלל. הוא אינו מציל אותו או משפיע עליו, ואין הוא נכלל בתוכו, הריהו עומד לעצמו, כבראשית בריאת העולם (רשפים 1956).

שומה עלינו בעת הזאת, לזכור שני יסודות חיוניים אלו, חשיבותו של הכלל, הציבור, ומעלתו של יחיד  "מפרט שהוא צריך לכלל, ומכלל שהוא צריך לפרט".

(לך לך תשפ"א)