מערכת שבתוןחורבן אחר חורבן
ד"ר מאיר נזרי – חוקר שירה וקהילה
אוניברסיטת בר אילן
עשרה בטבת
עשרה בטבת – היום בו הושמה ירושלים במצור על ידי נבוכדנצר מלך בבל (יר' נב, א-ה), והשלב הראשון מבין ארבעת שלבי החורבן: הבקעת חומת ירושלים בי"ז בתמוז (שם, ו-י); שריפת ביהמ"ק (שם, יב-יג) (שם, יב-ל) והריגת גדליה בן אחיקם (יר' מא, א-י), הנציג האחרון לשארית הפליטה. לזכר כל אחד משלבים אלה נקבע צום כנזכר בנבואת הנחמה של זכריה המנבא, שכל ארבעת הצומות הללו יהפכו לימים טובים "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ" (זכ' ח,ט).
עצם צירוף הריגת גדליה כשלב שלישי לשלבי החורבן משווה את הריגתו לאסון לאומי, במחיקת הסיכוי האחרון לאוטונומיה יהודית בארץ ישראל שגדליה עמד בראשה. מהקשר זה למדו חכמים ש"שקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית א-להינו" (בבלי רה"ש יח ע"ב).
בחודש טבת אירעו עוד שני מאורעות קשים: תרגום התורה ליוונית בשמונה בו ומותו של עזרה הסופר בתשעה בו. על שלושת המאורעות הסמוכים בטבת נתחברו קינות שונות. מיוחדת היא הקינה לר' יוסף (טוב עלם) לי' בטבת המכנס בה את שלושת המאורעות הנ"ל:
אֶזְכְּרָה מָצוֹק אֲשֶׁר קְרָאַנִי
בְּשָׁלֹשׁ מַכּוֹת בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה הִכַּנִי
…
בִּשְׁמוֹנָה בוֹ שְׂמָאלִית וִימָנִית
הֲלֹא שְׁלָשְׁתָּן קָבַעְתִּי תַעֲנִית
ּמֶלֶךְ יָוָן אִנְּסַנִי לִכְתּוֹב דַּת יְוָנִית
…
זוֹעַמְתִּי בְּתִשְׁעָה בוֹ בִּכְלִמָה וָחֵפֶר
…טָרוֹף טוֹרַף בּוֹ הַנּוֹתֵן אִמְרֵי שֶׁפֶר
הוּא עֶזְרָא הַסּוֹפֵר
יוֹם עֲשִׂירִי צֻוָּה בֶּן בּוּזִי הַחוֹזֶה
כְּתָב לְךָ בְּסֵפֶר הַמַּחֲזֶה
לְזִכָּרוֹן ְעַם נָמֵס וְנִבְזֶה
אֶת עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה
תרגום התורה ליוונית (תרגום השבעים): מקור ראשון לכך הוא מגילת תענית: "בשמונה בטבת נכתבה התורה בימי תלמי המלך בלשון יוונית, והחושך בא לעולם שלושה ימים". נוסח מפורט יותר מובא במסכת סופרים (א,ז): "מעשה בתלמי המלך, שכינס שבעים ושבעה זקנים והושיבם בשבעים ושניים בתים, ולא גילה להם על מה כינסם. נכנס כל אחד מהם. אמר להם: כתבו לי תורת משה רבכם. נתן המקום עצה בלב כל אחד ואחד והסכימה דעתם לדעת אחת. וכתבו לו תורה בפני עצמה ושלושה עשר דברים שינו בה… ואמרו חז"ל שאותו היום היה קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל".
גירוש הנשים הנכריות
בתום תקופת הנביאים מופיע מנהיג רוחני לישראל בשם עזרא הסופר, יליד בבל, שהיה איש חצר בארמון ארתחשתא, אולם נפשו נכספה אל אחיו שבירושלים, שעלו בעלייה הראשונה של זרובבל. הוא זכה לסיוע מלך בבל להגשים את חלומו, ציידו בסיוע כספי למקדש, ואף מינהו לראש האוטונומיה הראשונה בארץ. יחד אתו עלו רבים (י' יוחסין עלו מבבל). בארץ נחשף למצב הרוחני הירוד שביטויו המובהק היה נישואי התערובת. בתגובה של צער קרע עזרא את בגדיו ובכה, ומאוחר יותר ערך כנס מיוחד בירושלים ותבע מן המשתתפים לגרש את הנשים הנכריות, תביעה שנענתה בחיוב (עז' ט-י). בימיו סבלה שארית הפליטה מן השומרונים, שחיבלו במפעל החומה והמקדש, ונחמיה בן חכליה, שהיה גם איש צבא, המשיך את מפעלו של עזרא, הדף את התקפות האויב ובנה את חומת ירושלים.
תקנותיו של עזרא
לעזרא מייחסים כמה מפעלים: א. החלפת הכתב העברי (השומרוני) בכתב האשורי המרובע; ב. החלפת שמות החודשים העבריים לחודשים בבליים: איתנים (תשרי); בול (מר חשוון); אביב (ניסן); זיו (אייר). ג. הנהגת טעמי המקרא. ד. תקנת הקריאה בתורה בראש השנה. ד. העמדת מתורגמן ליד הקורא עבור השומעים.
חכמים מנו עשר תקנות שתיקן עזרא ואלו הן:1. קריאת התורה בימי שני וחמישי למנוע מצב של רצף שלושה ימים בלי תורה, ובמנחה של שבת לאלו שאינם יכולים להגיע לקריאה בימי החול. 2. קריאת פרשיות התוכחה בזמנים קבועים: התוכחה שבפרשת בחוקותי לפני שבועות וזו של פרשת 'כי תבוא' לפני ראש השנה כסימן של 'תכלה שנה וקללותיה'. 3. קביעת מושב בית הדין בימי שני וחמישי הידועים כימי השוק, שבהם היו מתכנסים בני הכפרים בעיירות הגדולות. 4. כיבוס בגדים ביום חמישי כדי להתפנות להכנות השבת ביום שישי. 5. אכילת שום בערבי שבת לפריה ורביה. 6. השכמת האישה לאפיית לחם בבוקר, כדי שיהיה זמין לעניים. 7. לבישת סינר על ידי הנשים מטעמי צניעות. 8. חפיפה וטבילה של האישה. 9. מעבר רוכלים ממקום למקום למכירת תכשיטי נשים (חומרי איפור) כדי תמצאנה חן בעיני בעליהן. 10. טבילת בעל קרי לפני לימוד תורה.
קינות השואה
עשרה בטבת הוא יום הקדיש הכללי לזכר נפטרים ונרצחים שיום פטירתם לא נודע ובהם קורבנות השואה. ביום זה נוהגים קרובי הנפטרים להדליק נרות נשמה ולומר "קדיש" ותפילות לעילוי נשמות הנפטרים. בשנת 1949 קבעו מועצת הרבנות הראשית ומשרד הדתות שיום זה יהיה יום הקדיש הכללי לזכר קורבנות השואה. בהחלטה זו באה לידי ביטוי ההשקפה כי חורבן יהדות אירופה הוא חלק בלתי נפרד מההרג והחורבן שפקדו את עם ישראל משחר ההיסטוריה.
האדמו"ר מבאבוב חיבר בתשמ"ד קינה על חורבן עם ישראל באירופה ובה שש מחרוזות בנות 4 טורים כל אחת בתבנית סטרופית, שבה החריזה משתנה ממחרוזת למחרוזת. הקינה נחתמת בנחמה ובתפילה לבניין המקדש, ציון וירושלים.
מקור הקינה: לוח דינים ומנהגים לתשע"ט היכל שלמה ירושלים, עמ' 155.
זִכְרוּ נָא וְקוֹנְנוּ כָל יִשְׂרָאֵל, קוֹלְכֶם יִשָּׁמַע בָּרָמָה
כִּי הִשְׁמִידָה גֶּרְמַנְיָה אֶת עַמֵּנוּ בִימֵי זַעַם הַמִּלְחָמָה
בְּמֵתוֹת מְשֻׁנּוֹת אַכְזָרִיּוּת, בָּרָעָב וּבַצָּמָא
אַל תִּשְׁכְּחוּ בְּכָל הַדּוֹרוֹת, עֲדֵי תִּזְכּוּ לִרְאוֹת בְּנֶחָמָה
צַעַקְתָּם וּבְכִיּוֹתֵיהֶם, צְפוּפִים וּסְגוּרִים בַּקְּרוֹנִים
כַּצֹּאן לַטֶּבַח יוּבְלוּ לִשְׁרֵפָה בַכִּבְשׁוֹנִים
קוֹל שַׁוְּעָם יִזָּכֵר תָּמִיד לִפְנֵי שׁוֹכֵן מְעוֹנִים
בְּקָרְאָם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, מָסְרוּ נַפְשָׁם לַאֲדוֹנֵי הָאֲדוֹנִים
רָאשֵׁי יְשִׁיבוֹת וְתַלְמִידֵיהֶם וַהֲמוֹנֵי עַמְּךָ שָׁמָּה
הֶעֱבִידוּם בְּעִנּוּיִים קָשִׁים, וַהֲרָגוּם בְּיָד רָמָה
דְּמֵי יְלָדִים רַכִּים צוֹעֲקִים אֵלֶיךָ מִן הָאֲדָמָה
נְקֹם נִקְמַת טַף וְנָשִׂים, לֹא תְחַיֶּה כָל נְשָׁמָה
עַל שְׂרֵיפַת אַלְפֵי מִדְּרָשׁוֹת וּבָתֵּי כְנֵסִיּוֹת
רוּחוֹת סִפְרֵי תּוֹרָה וְלוֹמְדֶיהָ, נְקוֹנֵן בְּשְׁאִיּוֹת
שָׁלְחוּ בָּאֵשׁ מִקְדְּשֵׁי אֵל, הִצִּיתוּ וְעֵינֵינוּ צוֹפִיּוֹת
יְשַׁלֵּם הַמַּבְעִיר אֶת הַבְּעֵרָה, יָדִין בַּגּוֹיִם מָלֵא גְּוִיּוֹת
זַעֲקוּ שָׁמַיִם וַאֲדָמָה, עַל אַלְפֵי עֲיָרוֹת מִבְצְרֵי תוֹרָה
אַרְצוֹת אֵירוֹפָּה וּקְהִילֹּותֶיהָ, נוֹחֲלֵי וּמְקַיְּמֵי מַסּוֹרָה
צַדִּיקִים זְקֵנִים וַחֲסִידִים, דְּבֵקֵי אֱמוּנָה טְהוֹרָה
מִיּוֹם גָּלִינוּ מֵאַרְצֵנוּ לֹא הָיָה כָזֶה כִלָּיוֹן נוֹרָא
רַחֵם עַל שְׁאֵרִיתֵנוּ, הַבֵּט נָא מִשָּׁמַיִם
לְמַחֲנוֹת הַקְּדוֹשִׁים פִּי עֲשָׂרָה כְיוֹצְאֵי מִצְרַיִם
קוֹמֵם בֵּית מִקְדָּשֵׁנוּ וְנַחֲמֵנוּ בְּכִפְלַיִם
רוֹמְמֵנוּ וַהֲבִיאֵנוּ לְצִיּוֹן וִירוּשָׁלַיִם
(ויגש תשע"ט)
