סעודת הודיה

כולנו יודעים לפנות ל-ה' בעת צרה, אך לא תמיד שמים לב להכיר לו תודה אחרי שניצלנו ממנה. בתקופת מלחמת המפרץ הייתי בשליחות בחו"ל, והתרגשתי מהתפילות ההמוניות שהתקיימו ערב פרוץ המלחמה מתוך חרדה גדולה לגורלם של אזרחי ישראל. כשהסתיימה המערכה בכי-טוב, אירגן אחד הרבנים סעודת הודיה מושקעת, אך מתי-מעט הגיעו, ואף הם התקשו להבין על מה ולמה באו.
ליל הסדר הוא לילה של הכרת תודה, וסעודת הסדר היא למעשה סעודת הודיה מיוחדת. זו גם המהות של מצוות סיפור יציאת מצרים. ניתן לעמוד על כך על-פי הסיפור בגמרא על רב נחמן שאמר בליל הסדר לעבדו: "עבד שרבו מוציאו לחרות ונותן לו כסף וזהב, מה צריך העבד לומר לאדונו? אמר לו: צריך להודות ולשבח. אמר רב נחמן: "פטרתנו מלומר 'מה נשתנה'" (פסחים קטז, א).
הגדרת ליל הסדר כסעודת הודיה עשויה להסביר לנו כמה קטעים בהגדה, וכמקובל בליל הסדר נביא ארבע דוגמאות:
א. ההגדה מדגישה כי "אפילו כולנו חכמים…כולנו יודעים את התורה, מצווה עלינו לספר ביציאת מצרים". לשם מה? מפני שחכמים אלה לא יגיעו לתובנות חדשות בליל הסדר, אבל הם יקיימו בסיפור יציאת מצרים את מצוות ההודיה.
ב. פרשת "ארמי אובד אבי" נראית בלתי קשורה להגדה, שהרי היא שייכת לווידוי ביכורים. ברם, היא מדגישה שכמו שהבאת הביכורים היא טקס של הכרת תודה, כך ליל הסדר. יתרה מזו, בשני המעמדים הללו התורה מחנכת לכך שהודיה שלמה דורשת מהאדם להתנתק מהקיום האישי ולראות עצמו כחלק מכלל האומה, להתנער לרגע מההווה, ולראותו בפרספקטיבה של אלפי שנים מנקודת ההתחלה הקשה ועד נקודת התכלית הנכספת.
ג. מזמור קל"ו בתהילים המכונה "הלל הגדול" חוזר 26 פעמים על המילים: "כי לעולם חסדו". לשם מה החזרות הרבות, המיותרות לכאורה? הפירוק לגורמים של התודה ל-ה', הופך את ההודיה מסתמית ולאקונית לעמוקה ומקיפה, שבה אנו נותנים את הלב לפרטי פרטים.
ד. הפיוט "דיינו" מעורר כמה פעמים את השאלה: האמנם דיינו? האם אפשר היה להסתפק ביציאת מצרים בלי קריעת ים סוף, או בלי סיפוק צרכינו במדבר? האם די היה בכך שקרבנו להר סיני בלי שנתן לנו את התורה? אכן לא די בכך כדי לשקוט על השמרים ולומר שהכול הסתדר, אולם דיינו בכל אחת מהטובות כשלעצמה כדי לחייבנו בהודיה.
ליל הסדר מלמד אותנו "הלכות הכרת תודה" לבורא עולם, שצריכה להיות לחם חוקנו בכל יום תמיד. אכן, יש עיקרון אחד שאין ללמוד ממנו. בפסח אנו מפנים את כל תודתנו לבורא עולם, ומדגישים שה' לבדו הצילנו מפרעה והוציאנו ממצרים, הוא ולא מלאך ולא שרף ולא שליח. הכרת התודה של פסח היא ייחודית בעניין זה, שכן בדרך כלל יש להכיר תודה גם לבני אדם. כך, בפורים, לדוגמה, אנו מכריזים: "…ברוך מרדכי… ברוכה אסתר, וגם חרבונה זכור לטוב" (שו"ע, או"ח, תר"צ טז). בניגוד להגדה של פסח המעלימה את משה רבנו, המגילה של פורים מגוללת בפירוט רב את פועלם של מרדכי ואסתר.
הכרת תודה לבני אדם הראויים לכך איננה באה על חשבון הכרת התודה ל-ה', אלא מהווה המשך לה. זוהי מחווה אנושית אלמנטרית שערכה ביחסים בין בני אדם לא יסולא בפז. הכרת תודה לבני הזוג, להורים ולילדים בונה יחסים טובים ומתוקנים בבית, הכרת תודה כלפי חברים לעבודה ולקהילה יוצרת התנהלות בריאה ונעימה בחברה, והכרת תודה לאנשים זרים העושים עבודתם נאמנה תורמת לאווירה טובה ולתחושות טובות אצל כולם. הגננת, המורה, המאבטח, הנהג והעובד הזר ראויים לאמירת תודה.
הודיה לבורא עולם, כמו גם הכרת תודה לבני אדם, הם ערכים רבי-חשיבות, המתגמלים את המודה לא פחות מאשר את מי שמודים לו. הם מרגילים את האדם להכיר בטוב שנפל בחלקו, ולראות את חצי הכוס המלאה. לא בכדי הרואה חצי כוס מלאה הוא בראשי תיבות חכם, חכם וטוב לו. הבה נלמד מהבן החכם, ונהיה חכמים כל השנה.
(פסח תשעח)