עדי ארד (זמרת, יוצרת וחזנית אורתודוכסית פורצת דרך, פובליציסטית של טורי דעה)יעקב שמרגיש שימיו ספורים ומבקש לברך את בניו טרם לכתו. לכל בן הוא אומר משהו אחר, כי הורה רואה הכי טוב את הילד שלו.
הפעם אני רוצה לספר על "ישראל" שלי. האבא שלי. מרדכי.
חצי שנה לפני שהלך לעולמו, לפני כ-20 שנה, הוא ביקש לשוחח אתי. יצאנו להליכה והוא אמר: "עדיל'ה, תקשיבי לי עכשיו טוב", האטתי את קצב צעדי, אך הדופק נשאר מואץ. "אני תמיד מקשיבה לך" עניתי לו בחיוך, בתקוה שההמשך יהיה קליל כמו משב הרוח הדק שליטף אותנו. "אני לא אשאר פה עוד הרבה זמן, ויש לי כמה בקשות ממך".
בדיוק מהשיחה הזאת חששתי, אבל שתקתי, כי ידעתי שגם לו קשה, וחיכיתי שהוא ימשיך לדבר.
"צוואה לא כתובה", ככה קוראים לזה. מעולם לא חשבתי שאפשר לקבל אותה בכזאת אגביות במהלך ג'וגינג מרושל.
הייתי נשואה טריה יחסית. שמחתי שהוא זכה להתרגש בחתונה שלי אבל ממש קיוויתי שגם יזכה לראות נכדים. אך לא כך היה. והוא ידע את זה. "דבר ראשון, אני רוצה להבטיח לך, באופן וודאי, שיהיו לכם ילדים, גם אם יגידו לך שזה בגדר נס. אני יודע". דמעות החלו להיקוות בעיניי, הוא כבר ידע על הקשיים שנתקלנו בהם, אך האמירה שלו הייתה מאוד בטוחה.
"דבר שני, תבטיחי לי שתשמרי על אמך ואחיך, תהיי הלב של המשפחה". "ברור", הבטחתי.
"ועכשיו לדבר הכי חשוב. אני רוצה לבקש ממך, שבכל פעם שתהיה לך מועקה, תמצאי מישהו לדבר איתו, אל תישארי עם המחשבות שלך לבד, כי זה מביא מחלות. אני מכיר אותך, את מדברת על הכל ולא אומרת מה באמת יושב לך. תשבעי לי שתמיד תקיאי החוצה את הכאבים שלך". הייתי המומה עד כמה הוא הכיר אותי טוב, אולי כי אני דומה לו.
"ולקינוח", חייך את החיוך הממזרי שלו ואמר: "אחרי שתגמרי לשבת עלי שבעה, אני מתחנן, תפארי את זכרוני בשמחה, בשירה, ולא בצער. אל תתאבלי עלי, תשירי אותי לעולם".
אני לא יודעת כמה קלוריות שרפתי בהליכה הזאת. מה שבטוח נשרפה לי הנשמה, מגעגוע, מפחד. רציתי להגיד לו "תשתדל להישאר פה, אני זקוקה לך", אבל רק שתקתי. המשכתי לצעוד.
הורים מכירים את הילד שלהם הכי טוב. זאת לא קלישאה.
זאת האמת הפשוטה.
(ויחי תשע"ט)
