אמונה בתנאי אי וודאות

אנו חיים בעולם בו האדם מתחנך לצמצם ככל הניתן את מרחבי האי וודאות בחייו ופועל לכך. כיצד אם כן ירגיש המאמין כי ההשגחה שורה עליו ועל כל צעדיו? האם פירושו של דבר כי הוא פטור ממאמץ? ומהי האינטראקציה בין 'בחירה' ל'השגחה'? אינטואיטיבית אנו תופסים לרוב כי בהינתן הבטחה מפורשת של הא-ל, לדוגמה, אזי בורא עולם 'עובד' אצלנו. העתיד מסונדל לחלוטין בתפיסה לא אמונית זו.

בשני מוקדים בפרשתנו אנו מגלים תמונה הרבה יותר מורכבת מכפי שניתן לצפות בסוגיה זו. מצד אחד אומר אברהם לעבדו אליעזר-  "הוּא יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ לְפָנֶיךָ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי מִשָּׁם". כלומר, התערבות הא-ל באמצעות מלאכו יוצרת מצב של הכרחיות לתוצאה. אליעזר יצא לדרכו עם צ'ק חתום ועם כיסוי מלא. מה רבה ההפתעה כאשר אברהם משלים את הדיאלקטיקה של התמונה באומרו "וְאִם-לֹא תֹאבֶה הָאִשָּׁה לָלֶכֶת אַחֲרֶיךָ וְנִקִּיתָ מִשְּׁבֻעָתִי זֹאת רַק אֶת-בְּנִי לֹא תָשֵׁב שָׁמָּה".

אליעזר עצמו מתנסח באופן כפול באשר ליחסו של הא-ל למצבו. פעם אחת הוא אומר- "…הַקְרֵה־נָ֥א לְפָנַ֖י הַיּ֑וֹם וַעֲשֵׂה־חֶ֕סֶד עִ֖ם אֲדֹנִ֥י אַבְרָהָֽם", ופעם שניה- "…אֲשֶׁ֤ר הִנְחַ֙נִי֙ בְּדֶ֣רֶךְ אֱמֶ֔ת לָקַ֛חַת אֶת־בַּת־אֲחִ֥י אֲדֹנִ֖י לִבְנֽוֹ". ובכן, נשאל האם הא-ל הקרה לפניו והנחה אותו בד בבד? הכיצד זה ייתכן? האם זה אינו סותר את אחד מחוקי היסוד בלוגיקה?

מתברר, אם כן, כי מדובר על עולם של סבירויות ולא של הכרחיות דדוקטיבית. זהו ההבדל בין תפיסת מושג הסיבתיות בפיזיקה הקלאסית הניוטונית לבין תפיסת הסיבתיות בפיסיקה הקוונטית. בניוטונית קיים יחס הכרחי בין סיבה לתוצאה. בקוונטית קיימת רק סיבתיות מסתברת. אברהם אבינו, 'המאמין הקוונטי', אינו בטוח במאומה. לתפישתו, הא-ל אינו ערב לקיום, תמיד קיימת האפשרות ש'ההבטחות' לא תתממשנה. המאמין הגדול הוא המתמיד באמונתו גם בתנאי אי וודאות. אפשר שרבקה מתאימה מכל היבט לאדוניו, אבל אפשר בד בבד שהיא תסרב לבא איתו. זוהי ההתאמה המתבקשת בין 'הקרה לפניו' לבין 'הנחה אותו'.

אף כי מצבי אי ודאות יכולים להיות חרדתיים עבור האדם הממוצע, אין לחשוב כי ניתן לבטל מרחבים אלו באופן מוחלט בדרכים של ניחוש (חתול שחור) או טכניקות הסתברותיות כמו סקרים לחיזוי העתיד, כי בכך אנו מאמצים הגדרה לא נכונה של אמונה. (חיי שרה תש"פ)