הזקנה וחוש הראייה

קרוב ל-17 שנה חי יעקב אבינו במצרים יחד עם בניו. קרבתו אל יוסף בנו ואל נכדיו מנשה ואפרים גדולה, הוא מכירם היטב, והנה, כאשר הוא מתבונן במנשה ואפרים הוא שואל שאלה מוזרה. "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת בְּנֵי יוֹסֵף וַיֹּאמֶר מִי אֵלֶּה"? (בראשית מ"ח, ח'). מה פירוש "מי אלה"? האם יעקב אינו מכיר היטב את בני יוסף? נראה לכאורה שהתורה בעצמה מספקת את התשובה לשאלתנו: "וְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל כָּבְדוּ מִזֹּקֶן לֹא יוּכַל לִרְאוֹת", וכפירוש הרשב"ם "וירא ישראל – אעפ"י שכתוב לפנינו 'לא יוכל לראות', יש רואה דמות אדם ואינו מכיר דמות פניו…" (מ"ח ח'). כלומר, הוא רואה דמויות אך קשה עליו זיהויים המדויק.
אך ראה זה פלא. יעקב, אשר כבדו עיניו מזוקן, מתגלה כבעל חושים חדים ביותר. בפעם הראשונה, כשיעקב שואל את יוסף: "מִי אֵלֶּה"? סבור יוסף כי הטשטוש בראיה הוא הגורם לבלבול, ואולי עלול לפגוע בסדר הברכה. הוא מבקש להקל על אביו ולהגיש לו את הבכור בשמאלו היישר ליד ימינו של יעקב. אולם, לנוכח סיכול הידיים של יעקב, סבור יוסף כי זו טעות נוספת, ועל כן הוא מבקש לשנות את מיקום הידיים של אביו. יעקב מתקן את בנו יוסף ומבהיר כי ראייתו הנבואית בהירה מתמיד: "יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי. גַּם הוּא יִהְיֶה לְּעָם וְגַם הוּא יִגְדָּל, וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ, וְזַרְעוֹ יִהְיֶה מְלֹא הַגּוֹיִם" (שם, י"ט). יעקב בעיניי רוחו רואה את העתיד להיות, זקנותו וכבדות ראייתו אינן משליכות על יכולותיו הנבואיות.
עם העלייה בתוחלת החיים, סובלים יותר ויותר אנשים מתופעות הזקנה, ובראשן הפרעות בראיה. ירידה באיכות הראיה נובעת משינויים פיזיולוגיים טבעיים בעין המזדקנת.
בהלכה מוגדר עיוור בד"כ כמי שסובל מעיוורון מוחלט, אך יש מצבים הלכתיים שגם מי שאינו רואה בעין אחת מוגדר עיוור, ויש הלכות שגם בירידה בחדות הראיה ייחשב כפסול ויוגדר כעיוור (משנה נגעים ב' ג', בכורות מ"ד ע"א).
במקרא מצינו מושגים המתייחסים למצב של חוסר ראיה חלקי או מלא. כהות ראיה משמעה ירידה בחדות הראיה, ולאו דווקא עיוורון מוחלט. ביחס למעמדו של אדם שכבדו עיניו דנו האחרונים אם דינו כסומא הפטור מן המצוות, זאת לדעת ר' יהודה. החתם סופר כתב שחייב במצות ראיה (עליה לירושלים ברגלים), שעל אף שאמרו שאפילו סומא באחת מעיניו פטור מראיה, מי שכהו עיניו אינו סומא כלל (שו"ת חת"ס אהע"ז ח"ב סי' צ"ב), וכן עפ"י כתב החיד"א ביחס לדיני חליצה, שמצריכה שהיבם יראה, מי שכהו עיניו מותר בחליצה (ברכי יוסף חו"מ סי' ה'). בספר שו"ת 'שבות יעקב', דן המחבר בעניין מי שאינו יכול לראות אלא בעזרת משקפיים אם דינו כסומא, ומכריע שמכיוון שרואה הוא – אין דינו כסומא. וכן, דיין הרואה על ידי בתי עיניים (משקפיים) כשר לחליצה, וקרינן ביה לעיני הזקנים (ח"א סי' קכ"ו). בספר שאלות ותשובות 'שם אריה' כתב ביחס לדברי רש"י (לעיל כ"ז ג') שיצחק אמר לעשו שישחיז סכינו ולא יאכילנו נבילה, והקשו שאם הוא חשוד בעיניו על נבילה אינו נאמן עליו ואיך האמינו?, ותירץ שיצחק חשש שמא עשו סובר שסומא פטור מן המצוות ואף ממצוות לא תעשה ולכן יאכילנו נבילה, אבל יצחק נקט הלכה כחכמים שסומא חייב במצוות ואולי אף לר' יהודה שפטור מ"מ חייב במצוות לא תעשה. ואפשר עוד שעל אף שחשוד על הנבילה מכל מקום לא היה חשוד בעיניו לעבור במצוות כיבוד אב ולפיכך האמינו.
(ויחי תשע"ט)