גשם

המפגש שלנו עם פרשת בראשית מאפשר להתבונן מחדש בנקודת המבט האלוקית על הסדר החברתי הנכון. פרשת בראשית היא, במובן מסוים, בית המרקחת של העולם, המצב ההיולי שבו כל דבר מצוי במקומו, השמש והירח במרום, המים התחתונים מופרדים מן העליונים, בעלי החיים מסודרים על פי משפחות וכדומה. בפרשת בראשית ניתן למצוא את שלבי התכנון, אלו שהיו לפני המהפכות האנושיות והקלקולים או התיקונים שהאדם עוד יבוא ויערוך.
בנקודה אחת נערכת במפורש השוואה בין המצב הבריאתי לבין המצב שלאחר כניסת האדם לתמונה: מערכת המים וההשקיה.
בתחילת פרק ב נאמר "כי לא המטיר ה' אלוקים על הארץ ואדם אין לעבוד את האדמה". העובדה שהקב"ה אינו מוריד גשם תלויה בהיעדרותו של האדם. אולם, אין משמעות הדבר שהאדמה אינה מושקית במשך הזמן הזה. להיפך, הפסוק העוקב מציין "ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה" וגם "ונהר ייצא מעדן להשקות את הגן…".
הופעת האדם מחייבת מערכת הפעלה מתאימה. התורה מניחה שבואו של האדם מחייב שינוי יסודי. לא ניתן להשתמש יותר בהובלת מי נהר ובאידוי של מי תהום. מעתה נצרכת התערבות אלוקית. ולכאורה, דווקא בהיעדר אדם שיחפור מנהרות ותעלות על מנת להוליך את מי התהום או מי הנהרות אל האדמה, היינו מצפים מן הקב"ה להמטיר גשם. ולהפך – עם הופעתו, אפשר לוותר על מתת השמים, ולסמוך על האדם שיבצע עבודת השקיה.
המדרש מסביר את השינוי הזה כאילוץ וכסטייה מן התוכנית המקורית: "וחזר בו הקב"ה, שלא תהא הארץ שותה אלא מלמעלה". כלומר, הקב"ה חשב מלכתחילה שהשקיית הנהרות והאד העולה מן הארץ היא השיטה הנכונה ביותר להשקיה, אך נסוג לתוכנית חלופית. המדרש גם מביא ארבעה טעמים למהפכה הזו:
" מפני ד' דברים חזר בו הקדוש ברוך הוא שלא תהא הארץ שותה אלא מלמעלן,
מפני בעלי זרוע,
ובשביל להדיח טללים רעים,
ושיהיה הגבוה שותה כנמוך,
ושיהו הכל תולים עיניהם כלפי למעלה".
על פי המדרש, רק חלק מהנימוקים לשינוי קשור באדם. "מפני בעלי זרוע"- כשהמים מצויים באדמה יהיה מי שיאגור אותם בשטחו, שימנע אותם מאחרים וידאג לעצמו בכח הזרוע. על כך נוספו טעמים אחרים המבטאים את יתרון הגשם על פני ההשקיה התחתית. לכאורה, ללא קשר לנאמר בתורה: "שיהיה הגבוה שותה כנמוך"- שיטת ההשקיה באמצעות נהרות גורמת למים לחלחל ולזרום למקומות הנמוכים. עובדה שמקנה עדיפות לאיזורים הנמוכים. הגשם, לעומת זאת, יורד ומשקה באופן שווה בכל מקום. "בשביל להדיח טללים הרעים"- הגשם משפר את האיזון האקולוגי. הוא מטהר את האויר ומסלק מזיקים מן הצמחים. השקיה תחתית רק מרווה את האדמה ואינה פועלת במרחבים נוספים. "ושיהו הכל תולים עיניהם כלפי מעלה"- מאגרי המים שביבשה יוצרים תחושה מדומיינת שאיננו נזקקים לחסדי ה'. הורדת הגשם משמים מעוררת את מושפלי המבט להרים את עיניהם לשמים. כשהאדם מרים את ראשו ומצפה למתת שמים הוא חש את התלות בבורא עולם.
אם כן, לגשם יש ערך במיתון הטבע בכללותו וביצירת איזונים בתוכו: במיתון הטבע האנושי ויצירת שיוויון בין החסון והכוחני לחלש, במיתון אי השיוויון הטופוגרפי בין "נמוך וגבוה", ביצירת שיפור בנזקי הבלאי של העולם "טללים הרעים" וביצירת איזון בין אדנותו של האדם על הטבע לבין הופעת האלוקים.
את סגולתו של הגשם לייצר איזונים בטבע אנו קולטים בחושים, אך המדרש קשר יחד את כל מערכות האיזון. המדרש מבאר שמה שיוצר איזון אקולוגי באויר ובמים יוצר גם שיוויון בין בני-האדם ואף איזון ראוי בין חומר ורוח.
העיקרון הזה, שחיי הרוח שלנו ומערכות היחסים בין בני האדם הם תמונת מראה של הטבע ופועלים באמצעות אותן מערכות, הוא עקרון יסודי במדרש הזה. מכאן ניתן להסיק שכל דבר שאנו מגלים במעבדה כתופעת טבע מהווה גם משל להתנהגות האנושית והבינאישית, וליחסי אדם ואלוקים. תרכובות ותערובות אינן רק ממצא כימי, והן תקפות גם בעולם הרוח. התיאור הפיזיקלי על קיומן של אנרגיות איננו מוגבל לאוצר הנולד מכוחם של תנועה וגובה בלבד. אנו מזהים אותו לאחר טעינה של שנת-לילה, ובהתחדשותם של כוחות רוחניים שונים בחלוף הזמנים והעיתים. כח המשיכה פועל לא רק על עצמים ובאמצעות כח-הכבידה, הוא חל על בני-אדם וביניהם, בין האדם לבוראו ובין הנשמה והגוף. ההתנהגות החברתית של בעלי-החיים מלמדת אותנו לא מעט על המערכות המקבילות באדם, על הנהגה והובלה ועל לכידות ומבנים חברתיים. ומכאן גם השראה להבנת הבדלים בעבודת ה' בין ציבור ליחיד.
אבל המשמעות העמוקה של המדרש היא, שהעולם עובר מהפכות ותמורות מרובות, כולן בעצתו העמוקה של הבורא ובכוונת מכוון שמטרתה לשמור על איזונים בעולם. איזונים אלו נחוצים לא רק לשמירת הטבע והתאמתו להתפתחות האנושית. תגובה גאולוגית, תנודת חומרים, שינוי במערכות היחסים בין אנשים, הם כולם משל להתרחשות המרכזית של שינוי בדרכי הופעת ה' בעולם.
"ללמדך שגדול יום הגשמים כיום שנבראו בו שמים וארץ".
(בראשית תשע"ז)