אבות ובנים

פרשת השבוע, כמו גם חג החנוכה שמשתלב בה, יכולים ללמדנו פרק מאלף במעשה אבות ובנים.
ראשית הפרשה מדגישה: "אלה תולדות יעקב יוסף", ללמדנו שכל "תולדותיהם" של צדיקים, של "יעקב", אינן שוות דבר אם אין אחריהן "יוסף", דור שממשיך את השלשלת ובונה קומה נוספת על זו שבנו אבותיו.
לפיכך ממשיך הכתוב ומדגיש: "וישב יעקב בארץ מגורי אביו". וכי לא ידענו שארץ כנען – מקום "מגורי אביו" היא? אלא כשם שיעקב המשיך את דרכו של אביו, כך גם יוסף. כל אחד בנה לו עולם משלו, בעל מאפיינים וייחודיות משלו, אך כולם נצטרפו יחדיו, כחוליות בשרשרת, לדרך האבות.
יתר על כן: לעתים, יכול דור הבנים לטעות ולחשוב ש"כוחו ועוצם ידו" יצילוהו מכל אותן גזרות ורדיפות שמהן סבלו הוריו.
"וישב יעקב – ביקש יעקב לישב בשלווה" (רש"י). הנה הגיע יעקב "אל המנוחה ואל הנחלה". הקים לו מדינה משלו בארץ ישראל, בנה תעשיה מפוארת, פיתח טכנולוגיה חובקת זרועות עולם. "הייטק לנד".
באה התורה ומזכירה לנו: "אלה תולדות יעקב יוסף". לא רק "יעקב" הנודד, הנמלט משונאיו, צפוי לרדיפה ולסכנת מוות, אלא גם "יוסף". לכאורה הוא "משנה למלך". זה כבר השתחרר מה"גלותיות" ומהכניעה המלווה אותה והפך להיות דעתן רב כוח הבטוח בעצמו ובעצמתו, הכלכלית והשלטונית. אבל מתחת לפני השטח, רוחשת אותה שנאה מפעפעת שעתידה להתפרץ בצרפת ובבלגיה, שולחת קרני שנאה לכל "יוסף" שנקרה בדרכה. "כל מה שאירע לזה – אירע לזה. זה אחיו שונא אותו, וזה אחיו שונאים אותו" (בראשית רבה, פד).
כך במעשה יעקב ובניו, כך במעשה בית חשמונאי. ה"נס" – הדגל הגדול של חנוכה, אומר בעל "תורת עם", הוא "בימי מתתיהו כהן גדול, חשמונאי ובניו". שלא רק האבא, מתתיהו, קינא את מלחמות ה', אלא שגם בניו – "חשמונאי ובניו" – הלכו בדרכו.
הליכה זו יחדיו, אין פירושה אחידות גמורה. להפך: עיון במעשה יוסף ואחיו מלמד שלעתים אחדות חיצונית, מלאכותית, מתקתקה, אינה אלא כלי ריק, שסופו הרס. וכך פירשו הפרשנים את מעשהו של ראובן: "ויאמר אליהם ראובן אל תשפכו דם, השליכו אותו אל הבור". לכאורה ראובן מופיע כאן כמושיע גדול. לעומת האחים שרוצים להרוג את יוסף, הוא מבקש להצילו. אכן, בעוד שהאחים לא הסתירו את איבתם ליוסף, ראובן נראה, כביכול, כמי שעוטף את דבריו בצדקנות: לרצוח? הייתכן? בואו "רק" נשליכו אל הבור, בור שלפי חז"ל היה מלא נחשים ועקרבים, ויוסף נידון בו למוות בהיעדר מים. ללמדנו, אומרים בעלי המוסר, שניתן לעתים להרוג אדם – ומבחינה מוסרית אפשר ויש בכך חטא חמור לא פחות מהרג גופני – על ידי "השלכתו אל הבור", כשלא מתייחסים אליו בכבוד, ומותירים אותו לחסדם של נחשים ועקרבים .
קצָרו של דבר: אחדות איננה אחידות. הגיוון וריבוי הדעות יפים הם לעולם, ובלבד שבסופו של דבר מתאחדים כל הכוחות כולם למען ערכים של צדק וחירות, יושר ושלום. רעיון זה בא לביטוי יפה גם בנרות החנוכה. כידוע, מכל מצוות התורה, נהגו ישראל, מקדמת דנא, דווקא בקיום מצווה זו להימנות עם ה"מהדרין מן המהדרין". אין הם מסתפקים בנר אחד, אלא מדליקים עוד ועוד נרות.
לכל נר, כמו לכל איש, אור משלו, ייחוד משלו, גוון משלו. חלק מהנרות פונים לימין, חלקם לשמאל, וחלקם נותרים במרכז. אך כל עוד הם מחוברים בבסיסם, במורשת אחת, בערכים משותפים, סופם שיפיצו אור גדול בעולם.
מעבר למעטפת החיצונית של ה"כוח", חנוכה הוא מפגן אדיר של "רוח" דווקא. לכן אמרו חכמים ש"נר חנוכה – מצווה להניחו על פתח ביתו מבחוץ" – לפרסם את הנס, שידעו הכל שמנורת המקדש – היא ולא החרב – היא עיקר הנס.
יש מצווה נוספת שנצטווינו בה על ראייתה, והיא מצוות התפילין: "וראו כל הארץ כי שם ה' נקרא עליך, ויראו ממך" – אלו תפילין של ראש [בבלי ברכות ו, ע"א]. תפילין "של ראש", השכל והמחשבה, צריכים להיראות למרחוק. שמבטאים הם את ה"רוח". לא כן תפילין "של יד", שמצד הדין יכולות להיות מוסתרות, לפי שמבטאות הן את ה"כוח", את היד החזקה, שנצרכת היא לשעה לעמוד כנגד אויבים, אך עליה לפנות את מקומה לרוח.
"לא בחיל, ולא בכוח, כי אם ברוחי", היא – ולא הניצחון במלחמה – הקריאה הגדולה שקוראים אלינו "חשמונאי ובניו".
(וישב תשע"ו)