הרב אליעזר חיים שנוולד (ראש ישיבת ההסדר 'מאיר הראל' מודיעין)אברהם ויצחק היו הנדבכים הראשונים בהקמת האומה. מידתו של אברהם היתה מידת החסד ושל יצחק מידת הדין. כבר בבריאת העולם אנו מוצאים ששתי המידות נצרכות כדי להשלים זו את זו, ובשילובן מתקיים העולם: "למלך שהיו לו כוסות ריקים. אמר המלך: אם אני נותן לתוכן חמין הם מתבקעין, צונן הם מקריסין. ומה עשה המלך ערב חמין בצונן ונתן בהם ועמדו. כך אמר הקב"ה: אם בורא אני את העולם במדת הרחמים הוי חטייה סגיאין, במדת הדין, היאך העולם יכול לעמוד?! אלא הרי אני בורא אותו במדת הדין ובמדת הרחמים והלואי יעמוד" (ב"ר יב טו).
העולם זקוק לסדר קפדני שבלעדיו יהיה כאוס. עם זאת, גם ללא שוליים ומרווחים הוא לא יכול להתקיים: "כי הדין הקשה אינו הדין הראוי להנהיג העולם, כי הוא דין המחריב, אלא הדין המבוסם (ע"י החסד והרחמים א.ש.), זהו דין מתוק, וכו'" (קל"ח פתחי חכמה – קל).
מידת החסד היא המקור הנובע של הקיום, ושואפת להתרחב ללא חשבון. על כן היא צריכה למידת הדין שתקבע את גבולותיה באמצעות הגדרות מדויקות.
שתי ספירות היסוד של המציאות 'חסד' ו'דין' (גבורה), משתקפות גם בשמות הקב"ה וגילוייו: "שם הוי-ה מורה רחמים, ושם א-להים מורה דין" (מלבים בראשית א א).
אברהם ויצחק מייסדים באומה את מידת החסד ומידת הדין ואת שילובן: "חסד אברהם אינו חסד גמור, שהרי מידת הדין של יצחק מתערבת עמו; ואין לך מידת רחמים שאין בה קצת דין, ואין לך מידת דין שאין בה קצת רחמים" (שערי אורה ש"ה, ס"ו).
'מידת הדין' היא מידה יסודית בבנין המידות של הפרט. הכח המניע לעשיה הוא הכוונות הטובות והרצון הטוב, שאין להם גבול, בבחינת 'חסד'. אולם כדי להוציא את הכוונות מן הכח אל הפועל יש לתת להם 'מידה' – לצקת אותם לתוך מסגרות מוגבלות וסדר כובל בבחינת 'דין'. בלעדיהם יגרם כאוס שימנע את מימוש הרצונות הטובים.
בבוא אדם לממש את רצונותיו הטובים חובה עליו לתכנן ולקבוע סדרי עדיפויות, לקבוע במה להתמקד, וגם מה לא יעשה (גם אם הוא אכן דבר טוב לכשעצמו). לקבוע מידה, כמה יעשה מכל דבר, לקבוע לוחות זמנים, מתי יעשה כל דבר שיהיה בבחינת "דבר בעיתו מה טוב" (משלי טו כג), מתי יתחיל ומתי יסיים, מה יהיה לפני מה. ממידה זו גם נגזרת ה'שליטה העצמית' וה'משמעת העצמית' הדייקנית והקפדנית, הנדרשת למימוש התכניות האישיות, במיוחד אלה המאתגרות והמתמשכות.
החסיד (היהודי האידיאלי), מתואר בספר הכוזרי כבעל שליטה עצמית מושלמת שמנהל את משאבי הנפש וכוחותיה בצורה דקדקנית ושיוויונית: "החסיד הוא הוא המושל שהרי כל חושיו וכחותיו הנפשיים והגופניים סרים אל משמעתו והוא מנהיג אותם הנהגה מדינית ממש". (כוזרי ג ה).
מידת החסד מתאפיינת ברכות אנושית, בנועם ובמאור פנים. לעומתה מידת הדין מתאפיינת בקפדנות, בנוקשות קשיחה, ולעיתים גם בקדרות עניינית ויבשה. שניהם נדרשים לאזן זה את זה.
חכמים הדגישו גם את הצורך בסדר בעת לימוד התורה וקניינה: "אם ראית תלמיד שלמודו קשה עליו כברזל בשביל משנתו שאינה סדורה עליו וכו'"(תענית ז ב). על כן נקראים פרקי היום בישיבות בשם 'סדרים'.
מידת ה'דין' היא הבסיס של הקיום הקולקטיבי, ללא 'דין' וסדר ציבורי, 'איש את רעהו חיים בלעו', והחזקים יעשקו את החלשים. ללא הסדרה תכנון ושליטה, וללא משמעת ציבורית, החברה אינה יכולה להתקיים. (החינוך מצוה עא).
המנהיגות מחוייבת לקבוע סדרי התנהלות ומשמעת וציות לחוק, ולחלק את המשאבים באופן מידתי, הוגן ושוויוני עד כמה שניתן.
ה'דין' צריך להתמתק ויתאזן באופן מידתי ע"י 'חסד' ו'לפנים משורת הדין': "לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה! וכו', ולא עבדו לפנים משורת הדין" (בבא מציעא ל ב).
(חיי שרה תשעז)
