מראה מראה שעל הקיר

הפטרת השבוע מעמידה בפני העם והכוהנים, ולמעשה בפני כולנו – מראה מלוטשת ומכאיבה. כך נראית עבודת ה' שלכם, קובל הנביא מלאכי: "מַגִּישִׁים עַל מִזְבְּחִי לֶחֶם מְגֹאָל" (מלאכי א', ז'). אתם עושים מעשה "דתי" ללא כל כוונה רוחנית ואף בכוונת זדון. אחד בפה ואחד בלב.
בהקשר דומה, מבחין הרב יונתן זקס, בספרו "השותפות הגדולה", בין התנהגות לפעולה: "התנהגות", הוא אומר, "היא תנועה גופנית כגון הרמת יד. פעולה – היא תנועה שיש לה מטרה וכוונה. אני יכול להרים את ידי כדי לשאול שאלה, כדי לעצור מונית, כדי להפגין תמיכה או כדי לנופף לחבר לשלום: התנהגות אחת, פעולות שונות". והוא מוסיף: "התנהגות אפשר ואף מומלץ לחקור מתוך ניתוק מדעי, ואילו כדי להבין פעולה, יש צורך באמפטיה, בהזדהות, בהבנה כיצד האדם, העושה אותה, רואה את עצמו ואת העולם… " (שם, עמ' 40).
עבודת ה' תובעת מאתנו מגוון התנהגויות. פעמים רבות אנו מבצעים אותן, אך פעולותינו אינן "כנות", כלומר – אינן מכוונות לִשמה.
יודע הנביא, שהעולם האנושי רחוק מלהיות עולם של כנות והרמוניה. כך מדגימה לנו גם פרשת השבוע במערכת היחסים המורכבת והפתלתלה שבין יעקב לעשיו. ועם זאת, יופייה של ההפטרה נעוץ לטעמי בתביעה שלא לוותר על השאיפה להשגת מידות אלה גם בעולמנו המסוכסך ובפרט במערכת היחסים שלנו עם עצמינו ועם הבורא.
"וְעַתָּה חַלּוּ נָא פְנֵי אֵ-ל" (מלאכי א, ט). התפללו, אומר הנביא " כִּי אֵינְכֶם שָׂמִים עַל לֵב" (שם, ב', ב'). על מנת שתשמר בינינו הברית, נכון יהיה לזנוח את אסטרטגיות ההשוואה ("בַּמָּה אֲהַבְתָּנוּ, הֲלוֹא אָח עֵשָׂו לְיַעֲקֹב") וההיתממות ("בַּמֶּה בָזִינוּ אֶת שְׁמֶךָ?!"), בהן אתם מחזיקים. שתי גישות אלה לא יצרו בינינו קרבה.
הביטו היטב במראה ומצאו אותי בלבבכם.
ההפטרה נחתמת בתיאורו של אהרון הכהן, עובד ה' האידיאלי: "תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ וְעַוְלָה לֹא נִמְצָא בִשְׂפָתָיו בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָו‍ֹן" (פס' ו'). בכנותו ובכוונתו, הגיע עובד ה' זה, לדרגה בה לא רק פיו וליבו היו שווים, אלא אף שפתיו ופיו היו מתואמים!
בדרגה זו – ערכים כמו "שלום" ו"מישור" יכולים לשכון יחדיו ורחוקים – יכולים לשוב.
(תולדות תשעז)