חינניותו של נח

"ונח מצא חן בעיני ה'. אֵ֚לֶּה תּוֹלְדֹ֣ת נֹ֔חַ נֹ֗חַ אִ֥ישׁ צַדִּ֛יק תָּמִ֥ים הָיָ֖ה בְּדֹֽרֹתָ֑יו אֶת־הָֽאֱלֹקים הִֽתְהַלֶּךְ־נֹֽחַ:

וַיּ֥וֹלֶד נֹ֖חַ שְׁלֹשָׁ֣ה בָנִ֑ים אֶת־שֵׁ֖ם אֶת־חָ֥ם וְאֶת־יָֽפֶת".

שני מדרשים מייצגים מבראשית רבה: 1. "'בְּדֹרֹתָיו'- רבי יהודה ורבי נחמיה רבי יהודה אמר בדורותיו היה צדיק הא אלו היה בדורו של משה או בדורו של שמואל לא היה צדיק… רבי נחמיה אמר ומה אם בדורותיו היה צדיק אלו היה בדורו של משה או בדורו של שמואל על אחת כמה וכמה". 2. '"אֶת הָאֱ-לֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ' – ר' יהודה ור' נחמיה ר"י אמר משל לשר שהיו לו שני בנים א' גדול וא' קטן אמר לקטן הלך עמי ואמר לגדול בא והלך לפני כך אברהם שהיה כחו יפה – 'הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים', אבל נח שהיה כחו רע-  'את הא-להים התהלך נח"'.

ממדרשים אלו עולה תמונה של מחלוקת ביחס לצדיקותו של נח, על אף שהפסוק המעיד על צדיקותו מפורש, ולא יכול להיות מפורש יותר. מאין זה מגיע? הסיבה הפילולוגית נתלית אמנם במילה 'בדרותיו', אבל מדוע לדרוש אותה לגנאי כשיטת רבי נחמיה כאשר הפסוק זועק- 'צדיק תמים'? ברקע שאלה זו אנו נדרשים כמובן לשאלה: מדוע זכו נח ובניו להיות הניצולים היחידים במבול?

התשובה נמצאת בהבדל שבמסר של שני פסוקים: בסוף הפרשה הקודמת – "ונח מצא חן בעיני ה'". מציאת חן אינה פעולה של נח שבגינה הוא נבחר, אלא תיאור עובדה אלוקית בלתי מנומקת- נח מצא חן בעיני ה'. אולם, בתחילת פרשתנו- 'אִ֥ישׁ צַדִּ֛יק תָּמִ֥ים הָיָ֖ה בְּדֹֽרֹתָ֑יו', יש כבר תיאור תכונותיו של נח שיכולות להוות הסבר למציאת החן הזו. אם אכן תכונותיו אלו של נח הן ההסבר ל'ונח מצא חן', אנו מקבלים סמיכות של שני פסוקים שתוצאתם מוזרה. די היה לציין את תכונותיו של נח כדי להשיב על השאלה מדוע הוא נבחר, מה עניינה של מציאת החן?

בעריכה היהודית של התורה אכן מהווה פסוק ח' את סופה של פרשת בראשית ופרשתנו מתחילה מפסוק ט', בניגוד לחלוקה הנוצרית שבה הפסוקים הנ"ל הם חלק מפרק ו'. המסר ברור- יש ליצור רווח בין הפסוקים כי המסרים שלהם שונים, איש צדיק תמים זו אינה הצדקה למציאת החן. מהי, אם כן, הוראתו של פסוק זה? האם מכאן המניע לדרשות שהוזכרו לעיל?

לדעתי, הוראת  האות ב' של בדורותיו הינה כמו ה-ב' של בראשית. שם- בשביל הראשית, כאן-  בשביל דורותיו. את המשמעות הנגזרת מרעיון זה ניסח ר' סימון (רבי סימון או רבי שמעון בן פזי, אמורא שחי בדור השני לאמוראי ארץ ישראל, בעל אגדה, מן הפוריים בדרשני 'בראשית רבה'): "אמר ר' סימון: מצינו שהקב"ה עושה חסד עם האחרונים בזכות הראשונים, ומנין שהקב"ה עושה עם הראשונים בזכות האחרונים? ונח מצא חן בעיני ה'. באיזו זכות? בזכות תולדותיו", (בראשית רבה (וילנא) פרשת בראשית פרשה כט, ה).

נמצאנו למדים שכך צריך לקרא את הפסוק: …צדיק תמים היה בדורותיו- בשביל הדורות שיצאו ממנו. הנהגת חסד עם האחרונים בזכות הראשונים, היא דטרמיניסטית, פשוטה ומתיישבת על השכל, שהרי התורה עצמה כתבה: "וְזָכַרְתִּ֥י לָהֶ֖ם בְּרִ֣ית רִאשֹׁנִ֑ים אֲשֶׁ֣ר הוֹצֵֽאתִי־אֹתָם֩ מֵאֶ֨רֶץ מִצְרַ֜יִם לְעֵינֵ֣י הַגּוֹיִ֗ם לִהְי֥וֹת לָהֶ֛ם לֵא-לֹהִ֖ים אֲנִ֥י יְקֹוָֽק" (בחקותי כו,מה). ברם, מה טיבה של הנהגת 'ראשונים בזכות אחרונים' הנלמדת מן הפסוק הפותח של פרשתנו?

נתוני האקספוזיציה של פרשת נח הם ההסבר הטלאולוגי (תכליתי) המייחס את צדיקותו ותמימותו של נח לתולדותיו. הוא נבחר לתפיסה זו בשל שם, חם ויפת והיוצאים מהם. למה הדבר דומה? לאדם המבקש לעקור עץ פרי נגוע, אולם בטרם עקירתו הוא בוחר להותיר את הענף הפוטנציאלי הטוב ביותר ולשותלו, כדי להמשיך ולשמר עץ פרי זה. נמצא כי העקירה מתאפשרת בשל העובדה כי יש בעץ זה ענף שממנו יש תקווה להמשיך את חיי העץ!

(נח תשפ"ג)