בין פינחס לבלעם

בין פינחס לבלעם
הרב בנימין זאב מונק – מנהל "מכון ירושלים לחזנות"
בשתי הפרשיות בהם או עוסקים בשבועות אלו – "בלק" ו"פינחס" – אנו מוצאים קווים מקבילים כמו גם תהומות מפרידים בין שני האישים הללו – בלעם ופינחס. בלעם, אדם מכובד ונישא על ידי אומות העולם, נביא ויודע דעת עליון אשר סודות הבריאה גלויים לפניו ואף הושווה בפי חז"ל לדרגת משה רבינו כפי שנאמר בפיוט "לא קם בישראל כמשה עוד" – אך באומות העולם אכן קם להם נביא כמשה הלא הוא בלעם. מנגד, פינחס בן אלעזר אדם אשר ייחוסו אמנם עד לאהרון הכהן אך חז"ל הרגישו בכך דווקא יחס של זלזול מצד העם אשר ייחסו את פינחס לסב מצד האם – ליתרו הגר, וטענו כנגדו: "הראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לעבודה זרה והרג נשיא שבט מישראל"? הקיצור: איש עם רקורד לא פשוט מן הבחינה הציבורית. פינחס ובלעם הינם הפכים: אדם בשיא תפארתו וכבודו מן הצד האחד לעומת איש שאינו ממרכז העם ואף מושפל ומבוזה – מהצד האחר.
הדבר המאחד בין שני האישים הללו הוא דווקא הלהט והדבקות במטרה המאפיין אותם. מהצד האחד, שוב, בלעם המקובל על כל האומות כאיש דת ראשון במעלה, מה לו ולצרה זו? מדוע מתעקש הוא ללא הרף לבצע את המשימה המוזרה הזו שהטיל עליו בלק המלך? הוא מקבל רמזים על גבי רמזים על כך שאין דעת היושב במרומים נוחה מ"שליחות" זו שנטל על עצמו, הדברים משתבשים ומסתבכים ללא הרף, ואילו בלעם דבק במטרתו עד הסוף – וגם לאחריו. גם כאשר הקללות נהפכו לו לברכות למגינת ליבו עדיין אין הוא אומר נואש – ומוצא עצה כיצד בכל אופן להדיח את ישראל ובכך אכן הוא נוחל הצלחה ומשיג משהו ממטרתו המרושעת והזדונית. זוהי קנאות ודבקות ראויים לציון.
מנגד, פינחס כפי שכבר הזכרנו, הרי אינו מגיע משורות ההנהגה הציבורית ואף דחוי הוא בעיני העם המבזים אותו, גם כאן יהיו כאלו המרימים גבה: מה לו ולצרה זו? מדוע לא להיות 'ראש קטן' ולהתעקש להסתבך עם נשיא שבט גדול כשבט שמעון! זוהי שוב דוגמה לקנאות ודבקות מוחלטת במטרה.
הדבר המעניין הוא ששני האישים הללו הם ממש דבר והיפוכו. איש הדת הנכבד אשר שפתותיו נוטפות שושנים ואמרי א-ל – עיניו פוזלות ללא הרף לכיוון הדם, המלחמה וההרג, עד אשר מוצא הוא סיפוק במותם של עשרים וארבעה אלף מישראל. לעומתו פינחס האיש ה"קנאי" מחולל ה"סקאנדלים" המתפרץ בחרב שלופה (רומח) והורג ללא ניד עפעף את אחד מנשיאי ישראל המכובדים, דוקא הוא זוכה מאת הקדוש ברוך הוא לתואר של "ברית שלום"!
השיעור המאלף שאנו לומדים משני האישים הללו הוא כפול: א. אדם הדבק במטרתו תמיד ישיג לפחות משהו ממנה אף עם המטרה שלילית ופסולה – על אחת כמה וכמה כאשר יש "סייעתא דשמיא" למטרה שכזו. ב. "שלום" הוא אינו מושג פשוט הכפוף לאשליות של שלווה רוגע ואחוות עמים מזוייפת. שלום הוא לעיתים דווקא מלחמה, שלום הוא לעיתים קנאות, שלום הוא בראש ובראשונה "שלימות", שלימות אמיתית של ערכים, של סילוק והכחדת הרוע והרשע. כשם שאין הכסא של הקדוש ברוך שלם ללא הכחדת עמלק – כך "אין שלום לרשעים" או עם רשע והתפרקות יצרים טוטאלית כפי שהיתה עם בנות מדין. יתכן שדוקא אדם שכאמור הגיע משולי העם ולא ממנהיגיו יכול היה להבין את ה"הלכה" הזו שנתעלמה ממשה רבינו שהרי המנהיגים לעולם מצווים על איפוק ואי קנאות. "קנאות" אמיתית שכזו זוכה לברכה הגדולה ביותר מאת אדון השלום: ברכת השלום.
(פנחס תשסז)