מדוע האחיזה במוכר והידוע היא עבודה זרה?

'שלח את עמי' מבקשים משה ואהרן בפרשת שמות, אבל כל האותות וכל המופתים וכל המסרים, לא עוזרים מול פרעה הטוען בעקשנות – "מי ה' אשר אשמע בקולו"? וגם: "לא ידעתי את ה'".

"נרפים הם" הוא אומר אח"כ לאנשיו. אם נשים עליהם עבודה קשה נוספת, לא יעלו על דעתם לרצות ללכת ולזבוח לא-לוהיהם. הוא חכם ומתחכם, ומבין שמי שעסוק בהישרדות, לא יכול לחשוב על רוח.

משה ואהרן מבטיחים שינוי, אבל העם רואה עכשיו רק שינוי לרעה, ומאשים בכך את משה ואהרן. כשמשה בא ושוטח בפני הקב"ה "למה הרעות לעם הזה", הקב"ה נראה אליו, ומבטיח נחמות וטובות.

הוא מבטיח שהוא שומע אל העם, יוציא אותם מסבלות מצרים, יציל אותם  מהעבודה, יגאל אותם בזרוע נטויה, ולבסוף: "ולקחתי אתכם לי לעם, והייתי לכם לאלוקים וידעתם כי אני ה' אלוקיכם… והבאתי אתכם אל הארץ…". הדברים נחתמים ב "אני ה'".

הם נראים כתשובה לטענות פרעה שלא יודע את ה' ולא מוכן לשמוע לקולו. האם ישראל ישמעו? האם הדברים ישכנעו אותם לדעת את ה'?

הקוצר והתכליתיות של הפסוק משדרים את קוצר הרוח "ולא שמעו אל משה מקצר רוח ומעבודה קשה", ומרגישים כמו סטירת לחי למשה ולמאמציו.

במכילתא דר"י  (מסכתא דפסחא פרשה ה) מובאים דברים קשים על תגובת בנ"י:

"ר' יהודה בן בתירא אומר: הרי הוא אומר 'ולא שמעו אל משה מקוצר רוח' וגו' וכי יש לך אדם שהוא מתבשר בשורה טובה ואינו שמח?! נולד לך בן זכר, רבך מוציאך לחירות, ואינו שמח?! אם כן למה נאמר 'ולא שמעו אל משה'? (שמות ו ט) אלא שהיה קשה בעיניהם לפרוש מעבודה זרה. שנ': 'ואומר אליהם איש שקוצי עיניו השליכו ובגלולי מצרים אל תטמאו' (יחזקאל כ) ואומר: 'וימרו בי ולא אבו שמוע וגו' ואעש למען שמי לבלתי החל' וגו' (שם). הוא הדבר: 'וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל' (שמות ו יג). ציוום לפרוש מעבודה זרה".

המדרש מצביע על עומקו של קוצר הרוח: העם לא מעוניין בשינוי. העם נאחז במוכר ובידוע. עד כה השינוי הביא איתו רק כאב, ולמה לא לדבוק במוכר? למה ללכת אחרי אלוקים עתיק וכרגע לא ידוע, כשכל תרבות מצריים ואליליה המפוארת לרשותם?

מילולית, נראה שהמדרש קורא כאן את 'מקוצר רוח' לא כמחסור בסבלנות, אלא כבעיה ברוח. רוחם קצרה מלהשיג את הקב"ה. העבודה הקשה מתפרשת כאן כעבודה הקשה והחמורה מכולן – עבודה זרה.

המדרש נעזר בפסוקי יחזקאל, המתייחסים מפורשות לבנ"י במצרים, ומשלימים עבורנו מידע. ביחזקאל מפורש שהקב"ה ביקש מהם לעזוב את גילולי מצרים, וכי הם לא אבו לשמוע. ממילא מוסבר כך גם המשך הפסוקים "…ויצום אל בני ישראל ואל פרעה… להוציא את בני ישראל ממצרים", למרות שלכאורה אין כאן כל ציווי לישראל. מהו אפוא אותו הציווי? בפרפרזה על דברי אחד העם ניתן לומר שהציווי לפרעה הוא להוציא את ישראל ממצרים, והציווי המובלע – הוא להוציא את מצרים מישראל.

האחיזה במוכר ובידוע, גם אם הוא רע לתפארת, היא היא עבודה זרה. היא הליכה אחרי המוחשי המוכר והקרוב, מתוך חוסר היכולת להביט למעלה, גבוה, רחוק, אל המופשט. כך אי אפשר להיגאל.

(וארא תשפ"א)