מנהיגות בעידן של 'מילה זו מילה'

אחת מדרכי התמודדותו של פרעה עם מכות מצרים, היא באמצעות ההבטחה למשה, שחוזרת על עצמה במהלך המכות, שאם תוסר המכה, בני ישראל ייצאו לחירות. כך אנו מוצאים בפרשה שלנו במהלך מכת הארבה "וימהר פרעה לקרוא למשה ואהרן, ויאמר חטאתי לה', ועתה שא נא חטאתי" [שמות י;טז-יז], ובהמשך לאחר שהמכה הוסרה אנו קוראים "ויחזק ה' את לב פרעה ולא שלח את בני ישראל" [שמות י;כ].
'השקר' במהותו הוא הצגה של עובדה, הצהרה או היגד שאינם אמת. בבסיס השקר מונח רצונו של האומר שהשומע יאמין ואולי אף יפעל על יסוד אותו השקר.
מחקרים מלמדים שהשקר מופיע בכל תחום מתחומי החיים האנושיים. כל אדם משקר במהלך חייו וכל אדם נפגע משקרים שסיפרו לו במהלך חייו. לא בכדי ציוותה התורה "לא תגנבו לא תשקרו ולא תכחשו איש בעמיתו" [ויקרא יט,יא]. ציווי זה משולב במארג הנחיות כלליות ובסיסיות להתנהגות תקינה.
וכאן עולה השאלה – אם מדובר בתכונה כה אנושית, עד שניטשה בספרו 'אנושי אנושי מדי" משמיענו: "סופו של איש אמת להגיע לכלל הכרה שהוא משקר כל ימיו", האם ניתן לדרוש אותה מבני אדם, ולצרכי דיון ברשימתנו כאן, האם הדרישה להיות ישר ואמיתי יכולה להיות מופנית גם כלפי מנהיג?
החובה הבסיסית המוטלת על אדם לעמוד בדיבורו נלמדת מפרשת יהודה ותמר בספר בראשית, ממנה לומד הרמב"ם "הצדק שנחלוהו מיעקב ויצחק ואברהם שלא לשנות דבור, ולא להחליף מועד, וליתן כל החובות בשלמות ובמלואם".
כמו כן, מדרכי הא-ל, שבמידותיו אנו צריכים לדבוק ולאורם לילך, אנו מוצאים את העיקרון שדברי הא-ל אינם מתמסמסים, כמו שמופיע בהצהרה שמצהיר הא-ל המופיעה בנביא ישעיה "כן יהיה דברי אשר יצא מפי לא ישוב אלי ריקם כי אם עשה את אשר חפצתי והצליח אשר שלחתיו" [ישעיהו נה;יא].
לצד החובה כללית, ניתן לזהות חובה ספציפית שעניינה בדרישה לנהוג 'בתום לב', חובה שחלה על המנהיג דוקא. חובה הנלמדת מהדרישה המופיעה כאידיאל שמציב הא-ל בפני שלמה המלך: "ואתה אם תלך לפני כאשר הלך דוד אביך בתם לבב ובישר לעשות ככל אשר צויתיך חקי ומשפטי תשמר" [מלכים א ט;ד].
ר' יוסף אלבו, בספר 'העיקרים', כאשר הוא מונה את תכונות הסגוליות שמנהיג צריך לסגל לעצמו, תכונות הכרחיות לנושא משרה ציבורית, הוא מונה את התכונה של אמירת אמת "שיהיה אמת ולא ימצא עוולה בשפתיו".
כך גם משמיענו הראי"ה קוק, בתשובה חשובה, ארוכה ומפורטת שעוסקת בדיני מלכות ובהתאמתם למציאות של היום הוא כותב: "ממשפט המלוכה שישמור מוצא שפתיו, ביחוד ברבים ובעניין כללי, וזה דוחה אפילו שפיכות דמים".
וכך מוצאים אנו בפסיקה של הרב מנשה קפלן, המוכר כבעל שו"ת משנה הלכות, מפוסקי דורנו שנפטר בשנת תשע"ב [2011]. בתשובה לשאלה שנשאל הוא אסר על גבאי צדקה לפנות לציבור ולספר שהכסף מיועד לצורך הכנסת כלה, כאשר הכספים בסופו של יום מיועדים לפרנסתו של תלמיד חכם. את תשובתו הוא מנמק עקרון משום ש"הוא משקר ומטעה את הבריות".
הנה כי כן מנהיג אינו יוכל שלא לומר דברי אמת. שאלה מעניינת היא – האם תמיד מנהיג מחויב לומר אמת? האם יש מקרים בהם נתיר למנהיג לחזור או לשנות מדבריו, בדיוק כפי שההלכה מכירה במצבים שמותר לשנות מן האמת? על אלו בהזדמנות אחרת. אך העיקרון אשר צריך להנחות נבחר ציבור הוא שמנהיגותו תלויה ביושרו ובהיותו איש אמת.
אם נשוב לדברי הא-ל והדרישה משלמה לנהוג 'בתום לבב', נוכל להבין את אשר שלמה המלך מנסה להשמיענו בספר משלי כאשר הוא קובע "תועבת ה', שפתי שקר, ועושי אמונה רצונו" [משלי יב;כב].
(בא תשפ)