הרבנית מיכל טיקוצ'ינסקי (עו"ד, ראשת בתי המדרש, המכללה האקדמית הרצוג)"והמים להם חומה מימינם ומשמאלם"- במרכזו של נס קריעת ים סוף עומדת הפיכת קרקעית הים ליבשה. יצירת שטח יבש למעבר בני ישראל בבטחה מצידו האחד לצידו השני.
דימוי המים לחומה מוסבר באופנים שונים. האפשרות האחת היא לראות במים העומדים מן הצדדים כמספקים הגנה ובטחון.
" ועשה הקדוש ברוך הוא להם עשרה נסים על הים, עשאו חומות חומות, ואין חומה שאין בה מגדל, ואין מגדל שאין בה שומר, והיו מלאכי השרת משמרין את ישראל שלא ינזקו (מדרש תהילים, קיד, ז).
לפי מדרש תהילים, החומה היא תיאור מקוצר של המבנים המבוצרים שהוקמו סביב עם ישראל בעוברם בים. כמובן שבנוסף על החומה היה גם מגדל. אולם, צריך לזכור שהתבצרות והתגוננות היא תמיד סמל לחרדות גדולות ולאימה הממתינה מעבר להם- איום שאורב אי שם בפינה ומחכה לפירצה שתקרא לו לחדור את מעטה השריון.
מדרשים אחרים, שהלכו בדרך דומה, הציעו שאותן חומות אינן אלא חומות של תורה. שהרי התורה נמשלה למים.
" ומי גרם להם לישראל להנצל מימינם ומשמאלם? מימינם בזכות התורה שעתידין לקבל מימינם שנאמר מימינו אש דת למו, ומשמאלם זו תפלה. דבר אחר… מימינם זו מזוזה שעתידין ישראל לעשות ומשמאלם זו תפילין (מכילתא דר"י, בשלח, ויחי ו).
הטענה המרכזית של המדרש היא שההגנה סופקה לא על ידי משמר מיוחד, אלא באמצעות קיום מצוות. מדובר בהגנה רוחנית ובמאבק מתמיד של קדושה אל מול אכזריות, של נשיאת כפים וריכוז מחשבה ועיון שכנגדם חומריות. המים שהטביעו את המצרים מחזיקים את בני ישראל. בנוסף מתברר מן המדרש שתמונת המצב של עם ישראל היא של בטחון פנימי, של וודאות בצדקת הדרך. חדורי אמונה עוברים בני ישראל כלי זיינם עליהם, אותם הם נושאים תמיד בליבם.
החיד"א, בפירושו 'חומת אנך' לשיר השירים, מציע זווית ראיה מעט שונה על המדרש הזה והוא כותב: "והמים להם חומה וזה שנאמר נאוו לחייך בתורים תורה שבכתב ותורה שבעל פה". נדמה שהמפרש משתמש בחומות התורה כשתי מגבלות על תנועת עם ישראל, כמתוות להם את הדרך הישרה שבין שתי התורות הללו המהוות עמודי התווך של המסלול.
כמעט אנטיתיזה של הכיוונים הללו מוצעת בהמשך המדרש:
" ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים, והיו מלאכי השרת תמהים לומר בני אדם עובדי עבודה זרה מהלכין ביבשה בתוך הים. ומנין שאף הים נתמלא עליהם חמה? שנ' והמים להם חומה אל תקרי חומה אלא חמה".
לא רק שהמים לא היוו מגן ומושיע לעם ישראל אלא שהם עצמם התייצבו עליהם בחימה וביקשו לבולעם. גם מלאכי השרת לא עמדו לימינו של עם ישראל באותם רגעים. עם ישראל היוצא ממצרים אינו נמצא במצב רוחני הראוי לנס והצלתם של ישראל היתה בחסד ה' עליהם (מכילתא, שם).
בניגוד לתחושה שמציג המדרש הראשון, הסובר שעם ישראל הלך בכח רוחו ולא חש כל איום, כאן במדרש השני התיאור הוא של עם מבוהל, חסר דרך, שאין כל הבחנה בינו לבין אלו המבקשים את נפשו. הקב"ה נאבק כאן בצדק ובטבע גם יחד על מנת להציל את ישראל. גרסה זאת של הסיפור מחדדת את תחושת האפסות שחש עם ישראל.
לפי ההסבר הראשון, החומה היא שילוב כוחות של ה' עם איתני הטבע להגנה בפני החוץ. לפי ההסבר השני, החומה היא הגנה טבעית שנוצרת על ידי מעשי בני ישראל. לפי ההסבר האחרון, חומות הים חוברות לאויבים מן החוץ המאיימים על עם ישראל, הטבע והצדק נגד עם ישראל, ואילו הקב"ה מציל אותנו ונמצא איתנו ביבשה להילחם בחומות המים ובמצרים שמאחוריהם.
שלושת הכיוונים הללו הם נרטיבים שונים של קיומו של עם ישראל בעולם בכלל ושל אופני החוויה הקיומית-אמונית ומערכת היחסים עם הקב"ה: חוסן, תלות או עוגן.
ההליכה של עם ישראל ביבשה בתוך הים כשהמים להם חומה היא גם תזכורת למי המבול ולהצלת האנושות בתיבה. כמו האנושות כולה, גם עם ישראל נולד מן הים והקשר שלו עם אלוהיו מושפע מאותה מציאות של איום והצלה.
(בשלח תשעח)
