כמה פשוט

פעם הוזמנתי להתארח בשבת באיזה מקום כדי לקחת חלק בתכנית, בהרצאות ועוד כהנה וכהנה.
כשהגיע יום שישי היו לי קצת ספקות אם זה טוב שהסכמתי. אחד הילדים לא הרגיש טוב, וגם לי היתה תחושה שאני רוצה קצת לנוח בבית. נו, אבל כבר מתארגנים לצאת, אנשים מחכים… דיברתי עם חבר טוב ואמרתי לו מה אני מרגיש, אז הוא ענה לי: "אתה לא מבין. הקב"ה רצה שתהיה שם בשבת, כי יש אנשים ספציפיים שצריכים לשמוע אותך, או קשרים שאמורים להיווצר. זה התלבש בכל מיני סיבות כמו פרנסה, ושמזמינים אותך וכו', אבל אל תשכח את העיקר". כמה שזה נשמע כמו חיזוק בנאלי כזה באמונה, מה שהוא אמר באמת פתח לי את הלב לבוא לאותו מקום מתוך עמדה אחרת לגמרי, והיתה שבת מדהימה.
הנקודה היא, שאת הדברים הכי פשוטים האדם שוכח במרוצת החיים. כל ילד יודע שלשון הרע זה לא טוב. שלהציק לחבר או לקנא זה רע. שהכל משמיים. הרי שמענו את זה אלפי פעמים בחיים. אבל השגרה, הרוטינה, המציאות – הכל משכיח מהאדם.
תתפוס כל אחד שעסוק במחלוקת או ב'ללכלך' על מישהו, ברגע של ישוב דעת, גם הוא יודע שזה לא טוב. "אבל"… יש הרבה "אבל", הסברים וחשבונות שהמהות שלהם בסופו של דבר היא להשכיח את הדברים הכי פשוטים, הכי יסודיים.
בדיוק השבוע הייתי בהופעה של עקיבא תורג'מן (מומלץ) וככה, בין השירים, הוא דיבר על פירגון. כמה חשוב להעניק ממה שיש לך. בין אם מה שיש לך זה כסף, ובין אם זו מילה טובה. איך הוא אמר? "אל תחפש להיות אדם 'מואר'- פשוט תהיה 'מאיר'". זה היה כל כך מתוק, דווקא כי זה פשוט ואנחנו לפעמים לא שמים לב כמה זה זמין לנו, כמה נגיש זה לפרגן, לעודד, וכמה קל ליפול לצרות עין, או לאדישות…
הסיפור של יציאת מצרים מלא ב"זכרון". לא רק בחג הפסח. אנחנו מניחים בכל יום תפילין לזיכרון, כמו שהפרשה שלנו מסיימת. אנחנו מזכירים את יציאת מצרים בכל יום, מנציחים בחגים, בסוכות ובפסח, וגם בקידוש של ליל שבת אנחנו מזכירים את יציאת מצרים, אנחנו פשוט 'עטופים' במעשים שאמורים להזכיר לנו כל הזמן.
אבל להזכיר מה? זה רק זיכרון היסטורי? הרמב"ן בסוף הפרשה אומר שהנקודה היא הניסים – אדם שרואה נס ממש מטורף, גם אם הוא פרעה – הוא מתחיל להאמין… הוא מתחיל להבין שגם אם היום הוא יום אפור, הוא לא איזו רוטינה של מקרים אלא השם פשוט מנהיג אותו ומביא אותו לסיטואציות המדויקות שבהן הוא מצוי. הרמב"ן מסכם את זה במילותיו: "ומן הנסים הגדולים והמפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כולה. שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם נסים, אין בהם טבע ומנהגו של עולם בין ברבים בין ביחיד".
(בא תשפ)