מרדכי גרנביץשכונת סאנטה מוניקה בלוס אנג'לס. השעה אחת בלילה. חבר סוחב אותי לביתו של שלמה שווארץ, שפה כולם קוראים לו "שוורצי". בסלון יושבים עשרות אנשים, סטודנטים, טיפוסים שונים, ובחורים חב"דיים. ניגונים חסידיים, "לחיים", ומנגל פעיל. אני יושב בבריכה עם שוורצי ואחרי דקה מבין איך זה שפה כולם מרגישים בבית. שנה לאחר מכן אני נקלע שוב לאזור בתקופת ה"כריסטמס" ואוליביה אשתו מזמינה אותי למסיבה שתתקיים בחצר ביתם. בשעה שצעירים רבים יוצאים למסיבות ברחבי העיר, אני נכנס ואת פני מקדם שלט:
"Not a Christmas party"
מוסיקה טובה, כיבוד, וריקודים לא בסטייל חסידי. מה הולך פה? בשביל להבין, צריך לחזור כמעט חמישים שנה אחורה. שוורצי מגיע כשליח הרבי מליובאוויטש לקמפוס בקליפורניה. הוא יוצר קשרים, מארגן תפילות, התוועדויות, ומבצעים. החיוך שלו כובש את כל מי שבא איתו במגע. אין לו יח"צ או תכניות אסטרטגיות, הוא לא מנהל תקציבים ולא מבקש כסף, וזאת למרות שעשירים רבים וכוכבים מהוליווד נהנים מעצתו ובאים אליו מעת לעת. אין לו טריקים או דרכי פעולה, הוא פשוט אמתי, אותנטי, אומר את האמת שלו, וחי אותה. הוא דמות ססגונית, שבהשראת רבו הרבי מחב"ד, כמו גם ידידו ר' שלמה קרליבך, סולל לו דרך שכל כולה אהבת ישראל פשוטה.
מידי שנה הוא שוכר אולם לתפילה בימים הנוראים ומפרסם "בואו לבית כנסת שלא רוצה מכם כסף"… ((don’t pay to pray ורבים מגיעים.
בשלב מסויים הוא מבין שמה שהולך בעיר הנוצצת, זה מסיבות. יהודים רבים מסתובבים במסיבות, וההתבוללות בשיאה. אז הוא פשוט מתחיל לארגן מסיבות. הפקות ענק. כשהוא אומר מידי פעם: "הנשמה שלי ירדה לעולם כדי לחתן יהודים" ואכן, בזכות מסיבות אלו, הוא חיתן קרוב לאלף זוגות.
בלי מחאות או פעילות סוערת. בלי רעש וצלצולים. בלי התנשאות או הרגשה שאתה עומד פה מול פרוייקט "שליחות"…'לחיים' טוב. חיוך אמיתי ופשוט, ובית פתוח לרווחה.
בשנותיו האחרונות היה מגיע בקיץ לצפת, והיה אפשר לראות זוגות ומשפחות שבאים לבקרו, להתייעץ עמו. תוך שהם מספרים "שוורצי חיתן אותנו", "בזכות שוורצי אני יהודי".
מלבד ההתפעלות מהכנסת האורחים התמידית, מכך שהבית פתוח עשרות שנים לכל מבקש לב וחמימות, אחד הדברים שעוררו בי מחשבה רבה אחר ההיכרות עמו ועם אשתו, זו היכולת להקשיב לסיטואציה, היכולת להרפות ממה שמכירים ולעדכן גירסה. הלא אם הם היו נאחזים רק בדפוס של שיעורים או ארוחות שבת, לא בטוח שאותם אלפי אנשים היו מגיעים. האפשרות להיות פתוח. ולהבין למשל שכאן ועכשיו, מה 'שהולך' זה מסיבות, זוהי יכולת נדירה של יציאה מאזור הנוחות. של הקשבה. ושל אמת נוקבת.
"ויחי יעקב בארץ מצרים"- הנצי"ב מסביר שהדגש הוא על כך "שהיה חי חיים טובים ומתוקנים". למה זה כל כך חשוב שנדע זאת? לטעמי, יש פה מסר עצום לחיים. האדם רגיל לתבניות. וכשמשהו משתנה הוא לעתים קצת אבוד, לא יודע מה לעשות. איך אפשר בכלל לעבוד את ה' במצרים? קל נורא להתמרמר ולוותר. להגיד לעצמי "לא הולך לי. זה לא המקום שלי. אם הייתי חי שם ושם, באופן הזה והזה, אז יכולתי לעשות דברים גדולים"… ופה התורה מדגישה, יעקב "חי" במצרים. היה לו בית מדרש, והוא המשיך את חייו למרות המעבר המאולץ. במקום בו אני נמצא, יש לי תפקיד, ואני יכול להצליח, אבל בשביל זה אני חייב להסכים להרפות מהתפיסות הישנות שלי, ולהיפתח מתוך אמונה, למה שיבוא.
בשבט לפני שנתיים החזיר שוורצי את נשמתו לבוראה, כשאת נשמתו מלווים שושבינים רבים: מאות ואלפים שחיפשו לב חם, ארוחה טובה, או סתם חיבוק, מעבר לים. ויש מהם, שמלוים אותו עם נשותיהם וטפם, אחר שהכירו במסיבות של שוורצי.
(ויחי תשע"ט)
