ערמה מדינית

ההנחיה הראשונה שקיבל משה מהקב"ה במעמד הסנה היא לבקש מפרעה יציאה זמנית של העם ממצרים, למרות שהמטרה היתה יציאה מעבדות לצמיתות: "…וְעַתָּה נֵלֲכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַה' אֱלֹקֵינוּ" (ג,יח). הקשה אברבנאל על אתר: "כי איך ציווה יתברך למשה רבנו עליו השלום, שיאמר בשמו דבר כזב ושקר? ויותר טוב היה שיאמר בביאור: 'שלח את העם מתחת סבלות מצרים'?", ועל כך עונה שד"ל (ג,יח): "אין ספק כי הבקשה הזאת הייתה בעקבה, כי לא הייתה דעתם לחזור; ומאחר שהוא היה מעכבם ומשתעבד בהם בלא שום דין, אין לתמוה אם ציווה ה' להתפתל עם העיקש".
לדעת שד"ל כאשר מדובר ברמאי ושקרן כל האמצעים כשרים. דבריו של שד"ל כוחם יפה בין בני אדם, אולם בקשה זו נאמרה במצוותו של הקב"ה למשה. וכי נוכל להעלות על דעתנו כי דבר ה', שחותמו אמת, עלול להיות כזב ושקר?!
אברבנאל מסביר את הדברים בכיוון אחר. לדבריו, עשה הקב"ה כן במכוון כדי להראות לעם שאם על בקשה צנועה כזו לשחרורו לזמן קצוב פרעה מסרב לשלוח אותם, קל וחומר שלא יסכים לשחררם לגמרי מעבדות, כך שאין כאן כזב אלא בקשה אמיתית שתכליתה לשמש ניסיון לפרעה.
נראה שתשובה לשאלה זו תינתן מתוך ניתוח המפגשים בין פרעה למשה. בכל המפגשים ניתן לזהות שהתביעה מפרעה היא ליציאה זמנית. לפני מכת הדם נאמר: "שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיָחֹגּוּ לִי בַּמִּדְבָּר". וכך גם במכות נוספות. כך גם ניתן לדייק מתוך הבנתו של פרעה את הדברים בשעה שהראה לכאורה סימני כניעה כגון לאחר מכת הערוב: "וַיֹּאמֶר לְכוּ זִבְחוּ לֵא-לֹהֵיכֶם בָּאָרֶץ". כך גם בפרשתנו, לפני מכת הארבה, אומרים משה ואהרון לפרעה: "עַד מָתַי מֵאַנְתָּ לֵעָנֹת מִפָּנָי שַׁלַּח עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי". ברור אפוא כי הכל מבינים כי מדובר בחגיגה לה' במדבר ולא ביציאה ממצרים לחרות עולם. אמנם פרעה בשלב מסוים חושד שמדובר כאן בתרגיל וכך הוא עונה למשה, שדורש גם את יציאת הזקנים והטף: "רְאוּ כִּי רָעָה נֶגֶד פְּנֵיכֶם, לֹא כֵן לְכוּ נָא הַגְּבָרִים". ומסביר המדרש, שפרעה אומר למשה- אם לעבוד את אלוקים, לשם מה צריכים אתם לקחת את הקטנים? (שמות רבא יג,ה).
גם ברגע הקשה ביותר, במכת בכורות, פרעה נכנע לתביעתם שכולם ייצאו, אבל לזמן קצוב: "וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי גַּם אַתֶּם גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְכוּ עִבְדוּ אֶת ה' כְּדַבֶּרְכֶם". פרעה מאפשר לכולם לצאת, כולל הנשים והטף. על אף החשד שמקנן בליבו, לא נותרת לו כל ברירה והוא נענה לבקשתם. פרעה מצפה שישובו למצרים לאחר שלושה ימים. וכך ניתן להביא את הסיבה למרדף של פרעה אחר העם: "וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם כִּי בָרַח הָעָם… וַיֹּאמְרוּ מַה זֹּאת עָשִׂינוּ כִּי שִׁלַּחְנוּ אֶת יִשְׂרָאֵל מֵעָבְדֵנוּ". ומסביר רש"י: "וכיון שהגיעו לשלשת ימים שקבעו לילך ולשוב וראו שאינן חוזרין למצרים, באו והגידו לפרעה". הפיקוד העליון מתחרט על שחרור העם ועל כך שהאמינו בסתר ליבם שיחזרו, ומכאן מתחיל המרדף עד ים סוף.
על אף שהאמת היא חותמו של הקב"ה והיא היסוד לאמון בין בני אדם, ישנם רגעים שיש לשנות מן האמת. כאשר העם משועבד ובניו נרצחים, כל האמצעים כשרים. התורה מוקיעה מערכת שלטונית, שאמירת האמת במסגרתה היא סכנה קיומית. כאשר חיים בצל האימה מפני בעלי הזרוע, האמת נעדרת. אפשר לומר, שזו הסיבה שכך התגלגלו האירועים על מנת שנלמד מכאן לדורות שיש לעשות תחבולות כדי להציל עשוק מיד עושקו – "עִם נָבָר תִּתָּבָר וְעִם עִקֵּשׁ תִּתַּפָּל". עם רשע ועיקש מותר לנהוג בעקמימות ובדרכים פתלתלות, בלי צורך להתפתל מבחינה מוסרית.
(בא תשפ)