הרבנית מיכל טיקוצ'ינסקי (עו"ד, ראשת בתי המדרש, המכללה האקדמית הרצוג)קרבן פסח מצרים דומה במובנים רבים להקרבה של קרבן פסח כפי שנקבע לדורות. גם בפסח מצרים יש ציווי לצלות את הכבש באש ראשו על כרעיו ועל קרבו. וגם לגביו ישנו איסור "ולא תותירו ממנו עד בוקר". כלומר, שיש לאכול את הפסח עוד באותו הלילה. לשם כך נתבקשה כל משפחה לדאוג שאכילת השה תסתיים בלילה אחד. ו"אם ימעט הבית מהיות משה ולקח הוא ושכנו הקרוב אל ביתו במכסת נפשות". כלומר, אם השה שנלקח הוא גדול והמשפחה קטנה, יש לצרף מראש מספר משפחות כדי שניתן יהיה לעמוד בציווי של אכילת כל השה בטווח הזמן הזה. אבל התורה גם נותנת פתרון למי שלא יצליח, למרות הכל, לסיים את אכילת השה: "והנותר ממנו עד בוקר באש תשרופו". גם הערכים הרעיוניים שמשתקפים בציוויים הללו מתאימים לא רק לפסח מצרים, אלא גם לשאר קרבנות ואכילות שתבואנה.
הדרישה לסיים לחלוטין את אכילת המזון שהוכן מנוגדת באופן עמוק לתפיסה יומיומית רגילה בת זמננו. בדרך כלל כשמכינים סעודות גדולות, דעת בעל-הבית גם על השאריות. סעודה מושקעת היא הזדמנות לאגור מזון. מי שמבשל לשבת, סומך על מה שיישאר במקרר למשך ימי השבוע. אם כן, משמעות איסור "לא תותירו" בקרבן פסח מצרים היא באמירה הנחרצת שאין טעם להשאיר דבר מה מאחור, שמדובר בסעודה אחרונה בארץ ההיא, במעשה חגיגי של פרידה ממצרים. וכמו שמפרש בעל בכור שור: "אין דרך בני אדם בהולכין להם, להותיר לצורך המחרת, ואם יוותר שורפים, כי לא תאכלו כאן בבוקר". הציווי שלא להותיר כאן הוא קודם כל עניין פרקטי, ובשלב השני הוא גם פסיכולוגי-חינוכי, חלק מן ההפנמה של השינוי העתיד להתרחש בחייהם.
בחובה לסיים את אכילת הבשר עוד באותו הלילה ישנו היבט נוסף של תכנון מדוקדק וקביעת גבולות. אנשים משועבדים חסרי פרנסה, שככל הנראה חלף זמן ארוך מאז ישבו לאכול סעודה שיש בה גם בשר צלוי, מצטווים שלא לאכול "עם העיניים". מידת האיפוק הנדרשת מהם היא עצומה, והם נאלצים להתגבר על האינסטינקט "לטרוף" כל מה שניתן, ולהימנע מאכילה גסה, שבסופה גם שאריות מרובות.
וכמובן, עוד רווח יש בציווי הזה: אוכל אינו רכוש, ועל כן לא "חבל" עליו. האכילה הזו דומה יותר לאכילה בת ימינו באולם שמחות, כשהאחריות על מה ייעשה באוכל אינה מוטלת על כתפי הסועדים. אמנם, כמובן הם מתבקשים להימנע מבזבוז מיותר ומאיסור 'בל תשחית', אבל לאחר שנעשו המאמצים- אוכלים לשם אכילה, לא לשם חיסול. התורה ציוותה מפורשות, שהנותר באש יישרף.
הציווי כהדרכה לנימוסי שולחן
אפשר להרחיב בסוגיית האכילה הזו והמידות המיוחדות שיש לגייס לצורכה. אך בפשטות, מדובר בסוגיית הדרכה של נימוסי שולחן ראויים. עיסוק בנושא הזה מצוי בתרבויות רבות ועקרונותיו משתנים ממקום למקום. נראה ברור שהתורה מבקשת מעם-ישראל להסתגל לצורת מחשבה חדשה, המתחילה ממקום בסיסי מאוד, מדיון בנימוסי שולחן ובצורת האכילה הראויה. דרישות אלה מצביעות על השינוי התודעתי המצופה ממי שיוצאים ממצרים לגאולה והופכים מעבדים לבני-תרבות.
איסור 'נותר' יוצר חיץ ברור בין מצב העבדות למצב החירות של הקפדה על אכילה מסודרת ונימוסי שולחן. אך האיסור יוצר גם חיץ מן הצד השני, היציאה לחירות אינה יציאה להפקרות ולשחרור מוחלטים. האיסור להותיר שארית הוא מעצב תודעה שבה אין קישור רכושי וממוני לאוכל, בדומה לאורח הסועד בשמחת חברו, ומזכיר שגם בעיתות חירות אנו אוכלים מכף ידו של הקב"ה הזן ומפרנס לכל. זוהי נקודת מפגש מעניינת בין סעודה ביתית, לקרבנות. זו אינה רק מסיבת שחרור, זו יריית הפתיחה והמבוא לחיי שיגרה שיש בהם מימד של קדושה ושל התעלות רוחנית.
(בא תשפ)
