הרב שי פירוןשני תהליכי עומק האמורים להשפיע על אופיה של האומה הישראלית מתחוללים בפרשה. האחד – ערכו של הכבוד וההדר וההתרחקות מהבכיינות. השני – זריזות ומאיסת הדחיינות.
הבה נעיין בתובנה בראשונה: "דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב. וַיִּתֵּן ה' אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרָיִם גַּם הָאִישׁ משֶׁה גָּדוֹל מְאֹד בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּעֵינֵי עַבְדֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי הָעָם".
קריאה ראשונה מעלה תהיות – על מה ולמה צריכים להשאיל מהמצרים כלי כסף וזהב? בפרקים הקודמים נאמרו הדברים: "ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה כלי כסף וכלי זהב ושמלת ושמתם על בניכם ועל בנתיכם ונצלתם את מצרים". מדוע חשוב כל כך שיצאו ברכוש ובלבוש מכובד?
הרב קוק מבאר את הדברים כך:
"עיקר הכוונה העליונה של יציאה ברכוש גדול, היה כדי לרומם את רוח העם שניתן בשפל מצב העבדות שנים רבות, בטבע השפלה נפשו ואינו מבקש גדולות. על כן ראוי להרגיל נפשו בבקשות גדולות, כדי שיבא מזה גם כן לשאוף לגדולות במעלות הנפשות והמידות העליונות. על כן להורות שאין זה עיקר התכלית לשאוף אל אהבת כסף וזהב, על כן לא בא הדבר בתורת ציווי כי אם בבקשה, למען יעלה הדבר בשלימות. רוחם השפל יתרומם על ידי ראותם עצמם מסובלים בעושר, ועם זה ידעו שלא זה הוא תכלית המבוקש"…
אני מבקש ללמוד מתוך דברי הרב קוק שני עניינים. האחד – אם אתה נראה כמו מסכן ומתנהג כמו מסכן – כנראה שאתה באמת… מסכן. ברבות השנים התקבעה תודעה כאילו אדם רוחני, קדוש, בעל מדרגה הוא אדם שמשהו מהמוזנחות דבק בו. הוא פרוש מעולמות של כסף וזהב.
גאולה דורשת גם הדר ומכובדות. גאולה לא באה מתוך דלות. ערכה של הצניעות הוא לא בזה שהיא מואסת בכסף, בזהב ובבגדים נאים אלא בזה שהיא מעמידה אותם במקום הראוי להם. לא עיקר ולא תכלית – אבל חלק מחיי האדם היוצא לחירות.
זאת ועוד, הכסף והזהב מקנים ליוצאי מצריים מעמד של בני חורין בהיבט נוסף. מי שהוא בן חורין לא יכול להרשות לעצמו להתבכיין, לקטר, לומר שאכלו לו, לקחו לו, לא נותנים לו. אתה בן חורין! קבל אחריות. הובל תהליכים. אתה בעל הבית על המציאות. אם עד עכשיו היתה לך פריבילגיה של עבדים, יכולת להתבכיין – עכשיו אתה האדון!
אני סבור שיש לתובנות אלה משקל גדול ביצירת חיים ישראליים רעננים בכלל, וחיים דתיים לאומיים בפרט.
לא צניעות מוזנחת כי אם סדר עדיפות ראוי. צניעות המובעת מהבנת עיקר וטפל אבל לא ממאיסת היפה והנאה. לכל אלה יש משקל מפני שהם מקנים לאדם רוח של שלטון, רוח של אצילות, רוח של ניהול ולא רוח של כניעה, קבלה, דלדול הרוח. וכן, אנחנו צריכים להפסיק להתבכיין. להאשים. לומר שמערכת המשפט, והתקציבים, והרב ההוא, והפוליטיקאי הזה. זה לא סגנון של היוצאים לחירות, זה לא סגנון של מי שזכו להגשים חלום של דורות.
התובנה השניה, נוגעת לתכונה ישראלית אחרת שהולכת ונעלמת: "וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן פֶּסַח הוּא לַה'". על כך כבר אמר רבי צדוק הכהן מלובלין: "ראשית כניסת האדם לעבודת ה' צריך להיות בחיפזון, כמו שמצינו בפסח מצרים שהיה נאכל בחיפזון….". הפכנו לאיטיים משהו. ועדות, התייעצויות, בחינות מדוקדקות. אנחנו מתמחים בדחיינות. חסר בנו משהו מהאומץ להכריע, גם במחיר של עוולות נוראיות כלפי נזקקים הממתינים להכרעות. משהו בחיפזון היהודי, זה שיודע להחליט ולבצע הולך ונשחק. נקודה למחשבה.
(בא תשפ)
