וַיִּלֹּנוּ הָעָם

מה גורם לאדם או לעם להתלונן? יכולות להיות לכך כמה סיבות.
האחת- הפער בין הציפיות לבין המציאות. האדם ציפה למציאות מסוימת, וכשזו לא מתקיימת הוא מתלונן על כך.
סיבה נוספת לתלונות יכולה להיות תיסכול מצטבר, שמוליד צורך לפרוק אותו, ואז התלונה משמשת בעצם בגורם 'פורק לחצים'. לתלונה עצמה אין תכלית, אלא היא רק מסייעת למתלונן לפרוק את המעמסה שעל ליבו.
תלונה יכולה להיות גם ביטוי לעצלנות ולבריחה מאחריות. ישנם כאלו שכאשר הם נקלעים לסיטואציה או נמצאים במציאות הדורשת תיקון, הם מפשילים שרוולים וניגשים לתקן את שנידרש, וישנם כאלו המסתפקים בלשבת ליד המקלדת, או המיקרופון, או בסלון ביתם, וממלאים את חלל האוויר בקיטורים ובתלונות. לא שאלו ישנו משהו, אבל העיקר להתלונן ולקטר.
ישנן תלונות שהם בגדר כפיות טובה נטו. לאנשים יש את כל מה שהם חפצים בו, החיים בסדר, הכל טוב, ואעפ"כ הם ממשיכים להתלונן. למה? כי משהו באופי שלהם בא ממקום של כפיות טובה.
פרשת בשלח, בצד החגיגיות שבה – שירת הים, המנגינה המרוממת, ותחושת הניצחון למראה מפלתם של פרעה, אנשיו וסוסיו- יש בה גם צדדים נעימים פחות, של עם קשה עורף שזה עתה יצא לחירות, ראה את הניסים הגדולים המתרחשים לנגד עיניו, והוא במקום לפרוץ בשבח ובהלל, בהכרת הטוב ובאמונה גדולה, מתגלה במלוא קטנוניותו- ומתלונן שוב, פעם אחר פעם. ולא סתם תלונות- אלא אלו מלוות בהאשמות חמורות כלפי המנהיגות ובראשם משה, שכביכול חייהם אינם נחשבים בעיניו וכי הוציא אותם למות במדבר.
זה מתחיל במשפט הקשה: "וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה הֲמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם", וזה ממשיך לאורך כל הדרך. אפילו ברגע השיא, דקה אחרי נס קריעת ים סוף, שירת משה ומרים ורוממות הרוח והאמונה, יבוא הפסוק הכואב: " וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַה נִּשְׁתֶּה". ומיד אחרי זה שוב: " וַיִּלּוֹנוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּמִּדְבָּר". וכאילו זה לא כואב מספיק לשמוע את זה הם עוד מוסיפים אש למדורת התלונות ואומרים את המילים הכואבות והשקריות כל כך: " וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד ה' בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשׂבַע כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב".
משה ואהרון עומדים מול גל ההאשמות הללו של אלו המאשימים אותם בהוצאתם להורג במדבר ומנסים להגיב ולהתגונן. שש פעמים !! תופיע המילה 'תלונה' בהטיותיה השונות בדבריהם: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עֶרֶב וִידַעְתֶּם כִּי ה' הוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. וּבֹקֶר וּרְאִיתֶם אֶת כְּבוֹד ה' בְּשָׁמְעוֹ אֶת תְּלֻנֹּתֵיכֶם עַל ה' וְנַחְנוּ מָה כִּי תַלִּינוּ עָלֵינוּ. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בְּתֵת ה' לָכֶם בָּעֶרֶב בָּשָׂר לֶאֱכֹל וְלֶחֶם בַּבֹּקֶר לִשְׂבֹּעַ בִּשְׁמֹעַ ה' אֶת תְּלֻנֹּתֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם מַלִּינִם עָלָיו וְנַחְנוּ מָה לֹא עָלֵינוּ תְלֻנֹּתֵיכֶם כִּי עַל ה'. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן אֱמֹר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל קִרְבוּ לִפְנֵי ה' כִּי שָׁמַע אֵת תְּלֻנֹּתֵיכֶם".
וכאילו כדי לסיים את מסכת התלונות הזו, חותם הקב"ה את העניין במשפט הנוקב שגם הוא מכיל את המילה 'תלונה': "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. שָׁמַעְתִּי אֶת תְּלוּנֹּת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל דַּבֵּר אֲלֵהֶם לֵאמֹר בֵּין הָעַרְבַּיִם תֹּאכְלוּ בָשָׂר וּבַבֹּקֶר תִּשְׂבְּעוּ לָחֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקיכֶם".
זה העם היהודי לדורותיו. מצד אחד ראתה שפחה על הים את 'זֶה אֵ-לִי וְאַנְוֵהוּ אֱלֹקי אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ', ומצד שני ראו אחרים את 'בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר'.
כך היה ביציאת מצרים וכך גם בימינו. בימים ההם בזמן הזה. זה טיבו וטבעו של העם, ועם זה יצטרכו לא רק המנהיגים היהודים לדורותיהם להתמודד, אלא גם הקב"ה בכבודו ובעצמו, השומע בכאב זה 4000 שנה את התלונות של בניו, שגם אם הן מכעיסות מאד, 'אעפ"כ קרויין בנים'.
(בשלח תשפ)