אלישי בן יצחק (עו"ד ומגשר, מרצה במרכז האקדמי 'שערי מדע ומשפט')כאשר הציג הא-ל בפני משה את פרופיל תפקידו של המנהיג והמהמורות הניצבות בדרכו, אנו מוצאים "וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל" [שמות ו;יג]. הלשון "ויצום אל בני ישראל" מעורר קושי, מה היה לצוות על בני ישראל? משיב המדרש בשמות רבה: "אמר להם הקב"ה: בני טרחנים הם, סרבנים הם, על מנת כן תהיו מקבלין עליכם [=את ההנהגה, למרות], שיהו מקללין אתכם, שיהיו מסקלין אתכם באבנים." רש"י הולך בדרכו של המדרש "ציוה עליהם להנהיגם בנחת ולסבול אותם". באותם רגעים הדברים שמושמעים על ידי הא-ל נשארים סתומים ואינם מובנים למשה.
הדברים מתחילים להתבהר בפרשת השבוע. בני ישראל, שרק עתה יצאו ממצרים לאחר מאתיים שנות שיעבוד, מתגלים כעם ביקורתי, שאינו חוסך דברי ביקורת קשים הגובלים בכפיות טובה. כך אנו מצאים על ים סוף, כשבני ישראל מטיחים בפני משה "המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר, מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים" [שמות יד;יא]. שלושה ימים מאוחר יותר, מתעוררת בעיה של חוסר במים וגם כאן "וילונו העם על משה לאמר מה נשתה" [שמות טו;כד], ובהמשך מלינים בני ישראל "וילינו כל עדת בני ישראל…מי יתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים בשבתנו על סיר הבשר באוכלנו לחם לשבע כי הוצאתם אותנו אל המדבר הזה להמית את כל הקהל הזה ברעב" [שמות טז;ב-ג].
התערבותם בני ישראל אינה מצטמצמת רק לביקורת אלא גולשת אל צמתי ההחלטה. בנקודות זמן הם מגלים את דעתם והופכים להיות מומחים לכאורה, שביכולתם להשיא עצות. כך מתאר המדרש במכילתא דרבי ישמעאל את הדרמה המתחוללת על ים סוף. "ארבע כתות נעשו ישראל על הים, אחת אומרת ליפול אל הים ואחת אומרת לשוב למצרים ואחת אומרת לעשות מלחמה כנגדן ואחת אומרת נצווח כנגדן".
ארבע כתות שהמדרש מתאר הן ארבע גישות שניתן למצוא בוויכוח ציבורי ובכל בעיה שעומדת על סדר היום. הקבוצה הראשונה היא הקבוצה האקטיביסטית זו שמחפשת פתרון נקודתי ולא מערכתי. תפיסה זו אינה פותרת את הבעיה אלא דוחה אותה, שהרי הכניסה אל תוך הים אינה מאיינת את המרדף של המצרים. הקבוצה השנייה היא קבוצת הפסימיזם, קבוצה שתחושת הגלות מנהלת אותה. היא מרימה ידיים ואינה נכונה להתמודד עם בעיות חדשות. הקבוצה השלישית היא זו המבקשת להרים על נס את יכולתו של עם ישראל להתמודד עם כל בעיה בדרך של עימות ולא של בריחה, והקבוצה הרביעית היא הפסיבית, זו שמבקשת להתפלל ולסמוך על הנס או לחילופין אלו שמבקשים שלא לעשות כלום, מלבד לצווח ואולי בכך הבעיה תמוגר.
ר' יהודה הלוי מסביר בספרו 'הכוזרי' את פשר התנהלותם של בנ"י ומלמד זכות עליהם. לשיטתו "כך נהג עמו כלפיו לא מתוך בורות, כי אם בחוכמתם מחשש מפני התחבולות, כגון החכמות השמיימיות וזולת זאת דברים שאינם עומדים בדיקה".
לשיטתו, לעם ישראל אין כל אפשרות להפסיד או להיכחד וכל התמודדות עם תרחיש חדש צריכה להיות בשים לב לאתגרי העתיד ולא להצלחות העבר. במתח הזה של שאלת קיום העם הישראלי צריך השיח הציבורי להתנהל, ולא בהתאם לתופעה של תלונות קנטרניות, או כפי שניסח זאת הראי"ה קוק, ב'מאמר הדור' בהצביעו על מאפייני הדור "יש לו לדור דבור – אבל לא לספר נגעי לבבו למען ירווח לו, כי אם לבזות ולחרף או להתקצף ולקלל".
במצב דברים זה צריך המנהיג לסבול את הדור בנחת. מנהיג אינו יכול לדחות את אף קבוצה בחברה. מנהיג שמעלה על נס את ערך הפילוג, אינו ראוי להיות מנהיג. מנהיג שאינו יכול להכיל קבוצות שונות בחברה הישראלית מועל וחוטא למוסד המנהיגות.
(בשלח תשפ)
