הבצל והשום במצרים טעימים יותר?

פעמיים בלבד נאלץ החבר להודות בפני מלך כוזר כי המלך צודק. באחת מהן, מקשה מלך כוזר: "אם כן, הלא אתה עובר על מצוות התורה אם אינך עולה, ואם אינך עושה את א"י למקום חייך ולמקום מותך" (מאמר שני, פסקה כג). על כך נאלץ החבר להשיב: "אכן מצאת מקום חרפתי מלך כוזר" (מאמר שני, פסקה כד).
במסעותיו במדבר ובשעות משבריות, הצהיר עם ישראל שמונה פעמים על רצונו לשוב מצרימה. באחת מן ההתארגנויות הללו אנו קוראים את המשפט הנורא: "וַיֹּאמְר֖וּ אִ֣ישׁ אֶל־אָחִ֑יו נִתְּנָ֥ה רֹ֖אשׁ וְנָשׁ֥וּבָה מִצְרָֽיְמָה" (במדבר יד,ד). זה אינו רצון לשיבה אקראית של בודדים ממורמרים המבקשים לשוב רק אל ה'מילקי' המצרי, אלא התארגנות פוליטית מסודרת עם מנהיגות שתנהל מן הסתם משא ומתן ישיר עם 'מצרים החדשה', 'ארץ כל תושביה'. כך זה התחיל בפרשתנו: "הֲלֹא-זֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר, חֲדַל מִמֶּנּוּ, וְנַעַבְדָה אֶת-מִצְרָיִם: כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם, מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר" (יד, יב).
הכיצד? האם קיים עם בתבל המעדיף שעבוד וסבל על פני חירות? ההסבר הרגיל לתמיהה זו מצוי בנבכי הנפש של העבד המצוי וגם ב'עבדים' מודרניים דהאידנא. החשש מן החירות כרוך בעקבו בחרדה המלווה קבלת אחריות. בשיח החובות והזכויות של בן חורין, לצד החירות, קיימת אחריות המהווה תנאי בסיסי להנאה מפירות החירות. יש שלא היו מוכנים לשלם במטבע זו. זאת ועוד, עם ישראל מצא עצמו באופן מפתיע מתחייב לקיום תרי"ג מצוות, מה שלא נכלל בהסכמים הקדומים שנחתמו עם אבותיו. הם ציפו להבטחת 'הזרע והארץ' ותו-לא.
ברוח הימים האלו ניתן לסנגר על עם ישראל אפילו יותר מכך. אפשר כי היזמים לשיבה אל 'ערש לידתנו כעם', אפילו לא חששו משעבוד נוסף, שהרי דור הרשעים המצרי, שאחראי לכל צרותיהם, צלל כאבן למצולות ים סוף. המצדדים בשיבה מצרימה, הסבירו בעקבות כך מעל כל בימה כי: 'מצרים לא תשוב להיות לעולם מה שהיתה'!
הקב"ה, שידע את נפש עמו, מאוד אהב את רצון רוב ככולו להמשיך בדרכו ארצה על אף הקשיים שבדרך, ואפשר שלכך התכוון הנביא באומרו: "הָלֹ֡ךְ וְקָֽרָאתָ֩ בְאָזְנֵי֙ יְרוּשָׁלִַ֜ם לֵאמֹ֗ר כֹּ֚ה אָמַ֣ר ה' זָכַ֤רְתִּי לָךְ֙ חֶ֣סֶד נְעוּרַ֔יִךְ אַהֲבַ֖ת כְּלוּלֹתָ֑יִךְ לֶכְתֵּ֤ךְ אַחֲרַי֙ בַּמִּדְבָּ֔ר בְּאֶ֖רֶץ לֹ֥א זְרוּעָֽה" (ירמיהו ב,ב).
בשלח תשפ