בטורים האחרונים עסקנו בהבחנה שבין זיהוי לזהות. זיהוי הוא לרוב חיצוני: צבע עור, סגנון לבוש, סממנים חברתיים. זהות, לעומתו, היא עולמו הפנימי של האדם אמונותיו, ערכיו, תפיסת עולמו ובחירותיו.
מכאן אני מבקש לעבור לשאלה הנוגעת לעליית יהודי אתיופיה לישראל: האם העלייה חשפה את זהותנו הפנימית והסירה מעלינו את לבוש הגלות, או שמא עטפה אותנו בלבוש חדש והעצימה דווקא את הזיהוי החיצוני?
באחת הפעמים, באמצע מנהטן, ניגש אליי אדם אפרו-אמריקאי וחיבק אותי. "אתה חבשה מאתיופיה", אמר. שאלתי: "איך אתה יודע?" והוא השיב: "אני רואה. אני מזהה אותך. אתה יודע למה אני שמח? כי אתם צאצאים של מלאכים. לא נתתם לקולוניאליזם להשתלט על אתיופיה. נלחמתם בגאווה. ואני צאצא של עבדים. אין לי שורשים. איני יודע מאיזה חלק באפריקה באו אבותיי". דבריו נשאו הערכה עמוקה, אך גם כאב.
במפגש אחר עם קבוצה אפרו-אמריקאית בניו יורק טענתי, מתוך תודעתה ההיסטורית והדתית של יהדות אתיופיה, כי צבע עור איננו זהות; הוא לכל היותר אמצעי זיהוי. בעיניי, צבע העור הוא נתון ביולוגי או חזותי, אך איננו ההגדרה הפנימית של האדם.
התגובה של משתתפי הקבוצה הייתה מורכבת. אחדים הסכימו ברמה העקרונית, אך אחרים הסתייגו ואף התנגדו. חשתי שהשכל מבין, אך הנפש מתקשה לקבל. מאוחר יותר שמעתי הסבר מד״ר סמואל שוורץ. הוא שימש בעבר דובר הקונסוליות הישראליות בבוסטון ובלוס אנג׳לס, וכיום הוא מנהל פיתוח משאבים ותוכניות בינלאומיות ומנהל הקתדרה לחקר יהדות אתיופיה בקריה האקדמית אונו.
הוא אמר לי: ״כאשר אנשים אומרים שצבע עור אינו זהות, יש מי שחווים זאת כמחיקה של ההיסטוריה השחורה, ובייחוד של טראומת העבדות בארצות הברית דה־הומניזציה, אי־צדק וחטא היסטורי עצום. עבור רבים, צבע עור אינו רק מאפיין חיצוני; הוא נושא עמו את זיכרון הסבל, המאבק וההישרדות. לכן, לומר שזהו רק זיהוי יכול להיתפס כניסיון לעקוף את העבר במקום להתמודד איתו".
כאן התחדדה בעיניי המורכבות: כאשר חברה מגדירה אדם שוב ושוב דרך מאפיין חיצוני, אותו מאפיין נכפה עליו והופך לחלק מתודעתו העצמית. הזיהוי הופך לזהות. השאלה איננה רק פילוסופית, אלא היסטורית וקיומית: האם ניתן להפריד בין זיהוי לזהות כאשר המציאות מסרבת לעשות זאת? האם אפשר לומר לאדם שצבע עורו איננו זהותו, כאשר דורות שלמים חוו יחס הפוך?
במובן מסוים, הדבר מזכיר את יחסנו לשואה כעם יהודי. הזיכרון ההיסטורי איננו פרט שולי; הוא עמוד תווך בזהות הקולקטיבית. ככל שניצולי השואה מתמעטים, גוברת תחושת האחריות לשמר את הזיכרון. כך גם עבור רבים מן האפרו-אמריקאים: צבע העור נתפס כזיכרון חי עדות היסטורית מתמשכת לעבדות ולמאבק לשוויון. הוא איננו רק מאפיין פיזי, אלא סמל.
אך כאן מתעוררת שאלה נוספת: האם אדם חייב לשאת בגופו אנדרטה מתמדת לעוול ההיסטורי? האם ניתן לזכור, להיאבק למען צדק ולהכיר בעוול מבלי שהאדם הפרטי יהפוך כולו לסמל? מצד אחד, קיים רצון עמוק להישפט על פי טיב האישיות ולא על פי צבע העור. מצד שני, קיים חשש שאם ננתק לחלוטין בין צבע לזהות, נאבד את הזיכרון ונקהה את ההכרה בעוול.
בהקשר הישראלי-אתיופי הדברים מקבלים ממד נוסף. כך מתאר זאת דוד מהרט: "החברה הישראלית מחקה את כל מרכיבי זהויות העבר שלנו, ובמקומם בנתה לנו זהות חדשה – צבע העור שלנו, ולתוכו יצקה את כל הפחדים מהזר והשונה, את כל הדעות קדומות, הסטריאוטיפים על האדם השחור. הפכו את צבע עורנו לעול שאנו מורשים לילדנו, לא חשוב איפה הם נולדו וגדלו, לא חשובה השכלתם, הזהות שלהם היא צבע עורם, הם אתיופים הם לא יהיו ישראלים, לא ייקראו צברים אלא אתיופים.
"כך נוצר לנו מכנה משותף לא רק בינינו לבין עצמנו, אלא גם עם כל כהי ושחורי העור הנאבקים נגד אפליה על רקע צבע עורם. כך אנו מוצאים את עצמנו מזדהים עם אפרו אמריקאים בבולטימור, עם הפליטים מסודן ואריתריאה בדרום תל אביב, כי הרי גם היחס אליהם נובע בגלל צבע עורם. הראיה לכך היא במדינת ישראל חיים כ-90 אלף שוהים בלתי חוקיים מאוקראינה ומדינות אחרות, ולמרות מספרם גדול כמעט פי שניים מהסודנים ומהאריתראים גם יחד, איש לא מדבר עליהם".
אם נסכם, נדמה שאכן מדובר במאבק מורכב בין זיהוי לזהות: בין הרצון לחיות את מי שאנחנו באמת, לבין הרצון שלא לאבד את העבר ואת זיכרונו. כיצד מתמרנים בין המעגלים השונים שבתוכם אנו חיים? כיצד שומרים על הזיכרון מבלי להיכלא בו, וכיצד משתחררים מן הזיהוי מבלי למחוק את הסיפור? זו שאלה כבדת משקל, ואולי אין לה תשובה אחת פשוטה.
