הרב שי פירוןכיצד עלינו להתייחס לעשרת הדברות? נחלקו גדולי הדורות האם לעשרת הדברות מעמד מיוחד. מחד גיסא– מדובר בפסוקים המהווים תמצית עמוקה, מדויקת ומעוררת השראה של תכלית החיים, האמונה והמעשה. מאידך גיסא, זו בדיוק הסכנה: מציאות שבה בני אדם יסתפקו בתמצית הרעיונות, כזו שאינה מתפרטת לשרשרת של מעשים מחייבים. לשתי השיטות השלכות רבות על ההלכה והמנהג. אסתפק בשתי דוגמאות: נחלקו אם לומר את פסוקי עשרת הדברות בכל יום; נחלקו אם לעמוד בזמן קריאת עשרת הדברות, ועוד.
הפרשנות העניקה לעשרת הדברות מעמד על, מעין מעמד של 'אבות' ו'תולדות' המוכרים לנו מהלכות שבת. מערכת עשרת הדברות נחלקת לשתי קבוצות, קבוצה אחת עוסקת במצוות שבין אדם לחברו וקבוצה אחרת עוסקת באלה שבין אדם למקום. כאן מופיע חידוש יהודי מקורי: מקורו של המוסר, אפילו זה הנוגע למערכת היחסים בין אדם לאדם (גניבה, רצח, בגידה ועוד) הוא בצוו הא-לוהי ולא תוצאה של חוק האנושי.
רעיון זה בא לידי ביטוי בפרשנותו של הברטנורא לפתיחת מסכת אבות: " לפי שמסכת זו אינה מיוסדת על פירוש מצווה ממצוות התורה, כשאר מסכתות שבמשנה, אלא כולה מוסרים ומידות, וחכמי אומות העולם גם כן חיברו ספרים כמו שבדו מליבם בדרכי המוסר כיצד יתנהג האדם עם חברו, לפיכך התחיל התנא במסכת זו 'משה קיבל תורה מסיני', לומר לך, שהמידות והמוסרים שבזו המסכת לא בדו אותם חכמי המשנה מליבם, אלא אף אלו נאמרו בסיני".
בקצירת האומר, נעמוד על עוד הבחנה מאתגרת: הפילוסופיה הקלאסית עוסקת בשאלה מהו הטוב העליון ומיהו 'אדם מוסרי'. אלא, שאז עלינו לבחון האם 'הטוב המוחלט' – אכן מוחלט או שמא הוא יחסי, משתנה, תלוי מקום, זמן, תרבות?
זו כפי הנראה המחלוקת בין הסובייקטיביים (לכל אחד כללי התנהגות משלו); הרלטיביים (חלק מכללי ההתנהגות משתנים בין חברה לחברה) והאבסולוטיים (כללי הצדק והמוסר אחידים לכל בני האדם). אמונת ישראל רואה את שורשי המוסר והצדק קבועים, לא משתנים, נצחיים.
ההסברה, ההבנה, הגמישות באופני היישום של הרעיון, ולפעמים – תהליכי עומק היוצרים שינוי רטרוספקטיבי בהבנת שורשי הרעיון – מבורכים. זניחת רעיון מוסרי, ביטול הנחת יסוד והכרזה: לא רלוונטי, טעות – לא עומדת בקנה המידה של תפיסת העולם היהודית. הבסיס לכך – מקורם הא-לוהי של ערכי הנצח.
אולי בשל כך, החלק העוסק במצוות שבין אדם לחברו – קצר, תמציתי, ללא הסבר. דווקא המצוות הקלות לביאור והסברה, נותרו ללא נימוק. חדות כתער.
"לֹא תִרְצָח, לֹא תִנְאָף; לֹא תִגְנֹב, לֹא-תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר. לֹא תַחְמֹד, בֵּית רֵעֶךָ; לֹא-תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ, וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ, וְכֹל, אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ".
חלילה לנו שהנחיות אלה ייהפכו להיות הנחיות אנושיות. הצו הוא מוחלט, חד, לא משתנה. אסור לרצוח, נקודה. אסור לנאוף, נקודה. לגנוב, להעיד עדות שקר, לחמוד. פשוט "לא".
העולם המודרני מנהל שיח המגדיר מחדש את האסור והמותר. הגמישות שבאיסורים מסכנת את הקיום האנושי, מאיימת עליו. עשרת הדברות אינם רק כלי לארגון והסדרת החיים אלא תפיסת עולם מוסרית, כוללת, בנין אב לקיום העולם.
לצערי, אני נתקל פעם אחר פעם, שקנה המידה, גם אצל יראים ושלמים, יכול להפוך לקנה מידה יחסי. את המנהיג 'שלי', את הרב 'שלי', אנו עלולים למדוד בקנה מידה מקל. 'לא בדיוק', 'לא כל כך חמור', 'זקוקים לו', 'הרבה זכויות', ועוד. אם הוא מהצד 'שלי' הגניבה לא בדיוק גניבה. כך צומחים חילוקים, אבחנות, לגיטימציה, נסיבות מקילות, עד כדי שכחה או מחילה. ההגדרה הפשוטה: 'לא'. קצר, חד, בהיר. נקודה למחשבה.
(יתרו תשפ)
