הרב ד"ר צחי הרשקוביץ (אונ' בר אילן)הקב"ה מצווה את משה רבינו ערב מכת הערוב לגשת אל פרעה ולהודיעו (שמות ח, יט): "וְשַׂמְתִּי פְדֻת בֵּין עַמִּי וּבֵין עַמֶּךָ לְמָחָר יִהְיֶה הָאֹת הַזֶּה". המתרגמים הקדמונים הזדרזו להבסביר שהפדות המדוברת היא גאולה, פורקן. אולם, פרשנינו במהלך הדורות הציעו כיווני מחשבה נוספים ומעוררי עניין. כך רשב"ם, בבארו את פירושו של סבו רש"י, כתב: "ושמתי פדות – לשון הבדלה. וכן ישועה והצלה וחלצה ופורקן כולן לשון הפרשה והבדלה זה מזה". ר' אברהם אבן עזרא הסביר יותר וקבע שכל לשון פדיון כוונתה הפרשה והבדלה. מלבי"ם הלך בדרך נועזת עוד יותר, והסביר שגם אם תרצה חיה מהחיות הרעות לפגוע באדם מישראל, היא תפגע תמורתו במצרי. היהודי ייפדה באמצעות הפגיעה באותו מצרי, וכך יתקיים תהליך פדיון, אחד כנגד השני, באמצעות הערוב.
מי שמפתח רעיונות על הפדות בצורה נאה כדרכו הוא ר' יעקב בעל הטורים, בן הרא"ש. כך כתב על אתר:
"פדת – ג' במסורה. דין חסר וב' מלאים. 'פדות שלח לעמו' (תהלים קיא, ט). 'והרבה עמו פדות' (שם קל, ז). כי זה לא היה פדות שלם, אלא מפני הערוב. אבל כשיצאו ממצרים היה שלם. וזהו פדות שלח לעמו ולעתיד ג"כ הרבה עמו פדות ויהיה גאולה שלימה".
רעיון זה, לפיו הפדות ממכת הערוב לא היה שלם, מופיע רבות אצל פרשנים אחרים, אם כי בגירסה קצת שונה. רבים מפרשנינו מסבירים שגאולת מצרים עצמה איננה שלימה, לנוכח העובדה שלאחריה עוד חווה עמנו גלויות רבות. אולם, הגאולה העתידית, זו שמוזכרת בתהלים ("פדות שלח לעמו") אכן תהיה שלימה, ולכן היא כתובה בכתיב מלא.
פירוש נאה זה של בעל הטורים עמד לנגד עיניו של פרשן מופלא מאוחר, ר' יוסף פאצונובסקי. הרב פאצונובסקי כתב חיבור מרתק על התורה בשם פרדס יוסף. בהסכמת האדמו"ר מגור, בעל ה"אמרי אמת" (ר' אברהם מרדכי אלטר, בנו של ה"שפת אמת") לספרו, משבחוֹ האדמו"ר בשבח מקסים, שספק רב אם היה נכתב בדורנו אנו. דברי האדמו"ר נכתבו בהמשך לדבר תורה קצר, לפיו רבקה אהבה את בנה יעקב בשל העובדה שהיה סמוך על שולחן אביו, ואילו יצחק אהב דווקא את עשו כי ציד בפיו, וכהדגשת האדמו"ר: "כי ציד בפיו, של עצמו", כלומר – דאג לפרנסת עצמו. בהמשך ישיר לכך כותב האדמו"ר על אהבתו למחבר הדגול (במלים מודגשות):
"ואני שבע רצון ממה שכבוד תורתו עוסק בתורה וגם עוסק במסחר, ולכן הרשיתי לאחי הרב שליט"א מפאביאניץ להסכים גם בשמי על חיבורו, ואם יחפוץ לשלוח אלי חלק מחיבורו ישלח אלי בהקדם". כלומר, האמרי אמת הסכים על ספר אפילו בלי לראותו, רק בגלל שהתרשם מאישיותו המרשימה של המחבר, שבצד עיסוקו התורני הרציני עסק גם במסחר.
ביחס לסוגייתנו כתב בפרדס יוסף כדברים האלה, בשם ר' שלום רוקח, מייסד חסידות בעלזא:
"דשלושה מיני גליות יש: א. מגוים, וזה שנאמר 'ושמתי פדות בין עמי ובין עמך'. ב. מרשעי ישראל, וזה גדול מראשון. ג. מחבירו ישראל, ואף תלמידי חכמים שונאים זה לזה. וזה קשה מכולם, וע"י זה נחרב העולם".
העולם נחרב כאשר יש צורך בנתק, בהפרדה כה בוטה בין אדם מישראל לחבירו. במקור שהביא הפרדס יוסף לאשש ענין זה, תולדות יעקב יוסף לפרשת ואתחנן, מבואר שתלמידי חכמים זקוקים שתהיינה להם גם מידות מגונות, גם חוסר שלימות, שבאמצעותו יוכלו לתקשר עם סביבתם. מי שמצוי כולו בשלימות, בעולמות העליונים, אזי מלחמותיו מלחמות קודש הן, נטולות פשרות וחסרות תוחלת לסיום מוצלח. רק מי שהוא אוהב שלום ורודף שלום, אדם שמכיר גם את עולם החטא ומודע לו, יכול להיות מתווך ומפשר, יכול להיות כלי מחזיק ברכה לעולם.
הפדות המתוארת בפרשתנו היא הקטנה שבכולן, שכן היא מתייחסת למשימה הקלה של התגברות על האיבה עם הגויים. כאן, אף אם יישארו משקעי איבה ניתן להנצל. אולם, כאשר אדם מישראל, ובוודאי מצדיקי ישראל, מצוי עם אדם אחר מישראל באיבה – זו כבר גאולה מורכבת ומסובכת הרבה יותר, שהבאתה דורשת מאמצים עילאיים, והיא היא הגאולה השלימה.
(וארא תשעא)
