הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)"וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ" – פסוק מפורסם זה הוא חלק בלתי נפרד מתפישת עולמנו ומהדרך בה אנו מתבוננים על המציאות. יש הרבה שינויים שצריך לעשות, יש הרבה גורמים שיש להתחשב בהם, יש החלטות שצריכות להתקבל כתוצאה מהבנת עומק הסיבוך של החיים, ואין אנו מתעלמים מהם. אימתי אנו מבקשים להתריס כנגד המציאות? כאשר מבקשים לענות אותנו. או אז אנו מתייצבים כנגד המבקשים לפגוע בנו ואנו אומרים כי דווקא מכוחו של עינוי תהיה הצמחה ותהיה הגדלה.
הדברים נכונים בכל המישורים. בימים אלה חובה לפתוח במישור הלאומי. משעה ששבנו להיסטוריה ואנו פועלים במסגרתה, קבלנו על עצמנו לפעול בצורה זו או אחרת במסגרת משפחת העמים. במשפחת העמים ישנם הן כללים המחייבים שמירה על ייחוד האומה ומשמעותה, והן דרכים לניהול מערכת בינלאומית. אנו, כעם ישראל, מתנדנדים יותר משאר האומות בין שני הקטבים, בשל ייחוד שנתייחדנו בו ונבחרנו מכל העמים, ובשל המשימה הגדולה שהוטלה עלינו. לאורך הדורות כולם נתייחדנו באי-נכונותנו לקבל תכתיבים. כבר בכתב השטנה שבספר "עזרא", שנשלח על ידי צרי יהודה ובנימין כדי לשכנע את המלך הפרסי לחזור בו מרשיון הבניה שהתיר את בניית בית המקדש, נאמר כי נתייחדו היהודים בכך שהיו מורדים באופן מתמיד, וירושלים מכונה בו הקריה המורדת. לא מזמן ציינו את חנוכה – מרידה זו, כפי שנעשתה על ידי החשמונאים, לא הייתה מציאות רגילה. ההלניסטים נהגו יחסית בסובלנות מרובה, ורוב העמים חשו כי הם מעניקים אפשרות לקיום תחת שלטונם, ללא צורך במרידה. ואילו העם היהודי לא הסכים לקבל את תכתיבי שלטון זה (בלא להיכנס לשאלה מה גרם למה), וחולל את מלחמת החשמונאים. המאבק כנגד השלטון הרומאי במלחמת החורבן, כמו גם בימי בר-כוכבא, הונע אף הוא מיסוד החרות הטבוע בתוכנו.
התגובה שלנו לעינוי היא "כן ירבה וכן יפרוץ". בשעה שמבקשים לכפות אותנו אנו מתחזקים, שבים אל עצמיותנו ואל מהותנו, ומעוררים בתוכנו כוחות מחודשים. מובן שאין אנו אוהבים להיות מעונים, אולם לעולם תגובתנו תהיה ריבוי וחיזוק, ולא כניעה וקבלת עול.
דרך זו של חיים נכונה לא רק במסגרות בינלאומיות, כי אם גם במסגרות אישיות ופרטיות. טוב לעורר את האדם לשינוי, וטוב שיקשיב האדם לניסיונות שכנוע שהוא שומע מבחוץ. לא לחינם קבעו חכמים כי אחת הסיבות שנפסקה הלכה כבית הלל היא מפני שהקדימו דברי בית שמאי לדבריהם, ובכך התרגלו לא להסתגר בתוך עצמם בלבד, כי אם להיפתח גם אל מה שמחוץ להם. ברם, במה אמורים הדברים? במקום בו באה הפנייה מתוך הכרה עמוקה בזכות הבחירה החופשית של האחר. בשעה שמבקשים לכפות על האדם את מה שאינו חפץ בו, ובשעה שמדובר באדם שיש לו חוט שידרה עמוק ויציב, הרי שהכפייה והלחץ משיגים את ההפך הגמור. הוא מתחזק בדרכו, והוא גדל והולך.
כאמור, תנאי הכרחי ליכולת להגיב בנאמנות ללחץ הוא להיות עמיד, בלתי שביר ובלתי לחיץ. אנו חייבים להיות כאלה – גם במישור הציבורי וגם במישור הפרטי. לחזק את כוח העמידה שלנו, ואת האמון העצמי שיש לנו בדרכנו ובתפישתנו, ודרך כך להפוך כל מנגנון המבקש לאיים עלינו למה שהוא מחשל ומחזק אותנו. חיזוק הכוח נעשה על ידי בירור סוגיות היסוד המנחות אותנו, ביצור כוח הרצון להתמודד, ההכרה העמוקה בנכונות לוותר על פינוקים ועל רווחה כדי להיות נאמן למה שאתה באמת ועוד ועוד. כך אנו משתמשים בכוח בו מנסים לפרק אותנו, וממירים אותו לכוח בונה ויותר. אל תענו אותנו, אל תנסו ללחוץ אלינו, אל תכפו – התוצאות תהיינה הפוכות. (שמות תשס"ד)
