מערכת שבתוןבעקבות הרמב"ם: רופא ותלמיד חכם
ח. שר שלום
סיפור חייו של מהדיר הספר "תקנות חכמי פאס" שהופיע לאחרונה מרתק.
ד"ר מורי עמאר, מקדיש את רוב יומו, למן שעת בוקר מוקדמת ועד הערב, לעיסוק במקצועו, ומנהל מרפאה יוקרתית במרכז פאריס. בשעות הערב המאוחרות, בתום יום עבודה מייגע, הוא שוקד על ההדרת תורתם של "חכמי המערב", המגרב, ובעיקר תורת חכמי מרוקו. הספר "תקנות חכמי פאס" שההדיר, ראה אור לאחרונה.
ד"ר עמאר נולד בשנת 1958 בקזבלנקה שבמרוקו, שם למד בבית ספר "אם הבנים" ובישיבת "נווה שלום". בהיותו בן עשר לימד אותו אביו לפענח את כתב היד האופייני לחכמי המערב, כתב 'חצי קולמוס' ולפענח את חתימות חכמי מרוקו שהיו באוסף כתבי היד המשפחתי. כבר בשחר ימיו נתוודע לחיבורו הקלאסי של רבי יעקב משה טולידאנו, "נר המערב", ולחיבור "מלכי רבנן" של רבי יוסף בן נאים, הסוקרים את תולדות חכמי מרוקו. בצעירותו נחשף מורי עמאר להרבה כתבי יד שהיו באוספים שונים ובעקבותיהם החלה התעניינותו בהיסטוריה של יהדות מרוקו ובתולדות חכמיה לצד לימוד הספרות הרבנית הקלאסית וספרי היסטוריה כלליים. בגיל 17 החל ללמוד לימודי רפואה בשטרסבורג שבצרפת והיה פעיל בארגונים קהילתיים שונים במשך כשלושים שנה. משהחל לפרנס את עצמו, יזם את הדפסת שלושת ספרי המשפחה "מענה אברהם", "שמע שמואל" ו"דברי שלום ואמת". לימים, הוציא לאור שני כרכים של תקנות חכמי מכנאס שבהם נכלל גם אוסף תמונות מיוחד של חכמי מרוקו ואוסף שכולל את דוגמת חתימותיהם המאפשר פענוח של כתבי יד נוספים. משתמה מלאכה זו, פנה לפרויקט הבא: במשך שש שנים עמל – בהוראת דודו הדגול, רבי שלום משאש (רבה של ירושלים) על ההדרת החיבור "רקח מרקחת", שיצא לאור במהדורה מצומצמת, עם פירוש בשם "אור מאיר", ואליהם הקדים מבוא למשנתו הפרשנית והפילוסופית של המחבר, רבי רפאל בירדוגו.
עיון בספר התקנות שההדיר ד"ר עמאר חושף פנים מרתקות בתורת זכויות האדם, עד שדומה כי ראוי שיימצא בכל בית דין ובית משפט בישראל. המעיין בו, ילמד שכוח תקנותיהם הגדולות של חכמי פאס בכל מגוון תחומי החיים בכלל, ובתחום המשפט האזרחי והמשפט הציבורי היהודי בפרט – יפה לא רק לשעה אלא לדורות. מתקנות אלה אפשר ואף חובה לחצוב אבני פינה למשפט הציבורי בן ימינו ולתורת זכויות האדם, תורה שמשלבת בין ערכים יהודיים ודמוקרטיים, שראוי – ואולי אף חובה – להטמיעם במערכת משפטה של המדינה היהודית, מדינת ישראל.
כדרכו, המשפט העברי בכלל – ותקנות חכמי פאס בפרט – אינם מדברים בלשון של "זכויות האדם" אלא ב"חובות האדם". אך כל הבקי, ולו מעט, בתורת המשפט יֵדַע אל נכון שכנגד כל "חובה" ניצבת "זכות", ואין הן אלא שני צִדיה של אותה מטבע.
וכך יוצר הציווי "לא תרצח" שבעשרת הדיברות, את הזכות הבסיסית המוגדרת במשפט בן ימינו "הזכות לחיים"; ובדומה לה חובת "לא תגנוב" משקפת את "זכות הקניין". ונעלות על כולן הזכות לחירות שעיקרה במעשה יציאת מצרים, המהווה בסיס לעשרות מצוות בעולמה של תורת ישראל, ונתבטא, בין השאר, בציווי התלמודי "כי לי בני ישראל עבדים, כי עבדי הם – ולא עבדים לעבדים".
המעיין בספר החדש, "תקנות חכמי פאס", ילמד שעוד לפני מאות שנים, ובמשך מאות שנים, עשו חכמי פאס לתיקונן, ביסוסן וביצורן של חובות האדם וזכויותיו. לדוגמא, בספר מצויה תקנה שנתקנה כבר לפני כ-500(!) שנה, בניסן שנת ש"ה (1545), המצמצמת למינימום את יכולת מאסרו של אדם בשל חוב אזרחי, וזה לשונה: "גם כן תקננו כי כל בעל חוב אשר יאסור את בעל נִשְיוֹ לא יכניסנו תחת מנעול אף אם יהיה כתוב בשטר שיכנס במאסר שירצה מוציאו. זולת אם גזרו עליו בנידוי שלא יצא מבית הסוהר בלי רשות הנושא [=הנושה] בו – ויצא, או אם אמוד לברוח – עד שייתן ערב בעדו שיפרע הוא אם יברח". מתקנה זו למדנו עד כמה הידרו חכמי פאס בחירות הפרט, בקבעם שעל דרך הכלל אין לשלול חירותו של אדם רק בשל חוב כספי. אפילו נאמר בשטר ההלוואה במפורש, כמנהג אותם ימים, שיוכל המלווה לאסור את החייב ולשלו את חירותו – אין לתניה זו תוקף, שכן היא מעין תניה "בלתי חוקית" וכזו ה"מנוגדת לתקנת הציבור", שבטלה היא מעיקרה.
זו דוגמא אחת מני רבות שלא ללמד על עצמה יצאה אלא על העושר העצום שאצור בתורתם של חכמי מרוקו, שרבים מאוצרותיה עדיין מחכים לגואל.
(יתרו תשפ)
